:רשתות חברתיות

:RSS

רדיו ותיקן

קול האפיפיור והכנסיה בשיח עם העולם

שפה:
רדיו ותיקן

עמוד הבית / ותיקן / ארועים

דרשת צום הארבעים הרביעית מתמקדת בנישואים ובמשפחה


(רדיו וותיקן) בדרשתו, האב קנטלמסה דיבר על החוקה הפסטורלית של מועצת הוותיקן השנייה Gaudium et Spes ("על הכנסייה בעולם המודרני"). קנטלמסה התמקד בעיקר ביחס של המסמך לנישואים ולמשפחה.

 

מכיוון שקהל היעד המידי שלא לא נשוי, האב קטנלמסה הדגיש שאף על פי כן חשוב להכיר ולהבין את האתגרים שעומדים בפני זוגות נשואים ובפני משפחות בעולם המודרני.

 

לאחר בחינה של תכנית האלוהים לנישואים כפי שהיא מובאת במקרא ושיח על הרלוונטיות שלה לזמננו, האב קנטלמסה הציע את התוכנית הזו כאידיאל שעל הנוצרים לגלות מחדש. הוא טען שהנוצרים המוקדמים שינוי באורחות חייהם חוקים אזרחיים בענייני נישואים ושגם עלינו, באורחות חיינו, להגשים בעולם את האמת אודות הנישואים.

 

האב קטנלמסה סיים את דרשתו בהערה שמקודשים ונשואים יכולים לסייע זה לזה להבין את תכנית האלוהים לאנושות. "בקהילה הנוצרית, מקודשים ונשואים יכולים 'לבנות איש את אחיו'", אמר. "מקודשים מזכירים לבני הזוג את קדימותו של אלוהים ואת כל מה שנצחי. הם מובאים לידי אהבה לדבר האלוהים בידי מי שמטיב להבינו ויכול "לפתוח אותו" בפני העמאים. אך גם מקודשים יכולים ללמוד משהו מזוגות נשואים. הם יכולים ללמוד נדיבות, שכחה-עצמית, שירות לחיים ולעתים קרובות 'אנושיות' שנובעת מהעיסוק המורכב שלהם במציאות של החיים".

 

להלן ניתן למצוא תרגום לעברית של הדרשה:

 

נישואין ומשפחה

בGauidium et Spes וכיום

 

אני מקדיש את הדרשה הזו להרהר רוחני בGaudium et Spes, החוקה הפסטורלית על הכנסייה בעולם המודרני. מבין הבעיות החברתיות בהן המסמך עוסק – תרבות, כלכלה, צדק חברתי, שלום – הרלוונטית והבעייתית מכול היא הנישואים והמשפחה. הכנסייה הקדישה לכך את שני הסינודוסים האחרונים של הבישופים שלה. רוב הנוכחים כאן לא נמצאים במצב החיים הזה, אך על כולנו להכיר את בעיותיו, כדי להבין את רוב רובו של עם האלוהים שחיי בנישואים ולסייע לו. זאת בייחוד כיום, כשזהו מוקד להתקפות ולאיומים מצדדים רבים.

 

GaudiumetSpes מקדיש מקום רב לעיסוק במשפחה בחלקו השני (מס' 53-46). אין צורך לצטט הצהרות ממנו מכיוון שהוא חוזר על הדוקטרינה הקתולית שידועה לכל, למעט דגשים חדשים על האהבה ההדדית בין בני הזוג, שמוכרת בפני כול כטוב העליון בנישואין לצד פרייה ורבייה.

 

גם בנושא הנישואים והמשפחה, Gaudium et Spesממשיך במבנה הידוע שלו: ראשית הוא מתמקד בהישגים החיוביים של העולם המודרני ("השמחות והתקוות") ורק לאחר מכן בבעיות ובסכנות ("האבל והצער"). [1] אני מתכן לפעול על פי תכנית זו גם כן, אך לקחת בחשבון גם את השינויים הדרמטיים שאירעו בנושא בחצי המאה שחלפה מאז. אזכיר בקצרה את תכנית האלוהים לנישואים ולמשפחה - מכיוון שכמאמינים עלינו תמיד להתחיל מנקודה זו - ואז אראה איזה פתרון לבעיות של זמננו ההתגלות האלוהית יכולה להציע לנו. אני נמנע במכוון מלהתייחס לבעיות ספציפיות שנידונו בסינודוס, שהמילה האחרונה בנוגע לו שמורה עתה לאפיפיור לבדו.

 

1. נישואין ומשפחה בתכנית האלוהים ובבשורת המשיח

 

בספר בראשית ישנם שני סיפורים נפרדים אודות בריאתו של הזוג האנושי הראשון ושניהם קשורים לשתי מסורות שונות: המסורת היהוויסטית (המאה ה10 לפנה"ס) והמסורת שמכונה "כוהנית" (המאה ה6 לפנה"ס). במסורת הכוהנית (ראה בראשית א:28-26), הגבר והאישה נבראים יחדיו ולא זה מזה. הגבר והאישה קשורים לצלם האלוהים: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א:27). על פי התפישה המובאת במקור זה,הייעוד העיקרי של האיחוד בין הגבר לאשה הוא פרייה ורבייה ומילוי הארץ.

 

במסורת היהוויסטית העתיקה יותר (ראה בראשית ב:26-18), האישה נלקחת מהגבר. בריאת שני המינים מוצגת כתרופה לבדידותו של הגבר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב:24). הם חופשיים ופתוחים בנוגע למיניות שלהם ושל האחר: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב:25).

 

מצאתי את ההסבר המשכנע ביותר ל"המצאה" האלוהית של ההבדל בין המינים אצל המשורר פול קלודל:

               

"האדם כה גאה! לא הייתה דרך אחרת [למעט המצאה המינים] לגרום לו להבין את שכנו, כדי ללמדו זאת. לא הייתה דרך אחרת לגרום לו להבין את התלות, ההכרח והצורך באחר מלבד קיומה של הבריאה הזו [האישה] ששונה ממנו מעצם קיומה הנפרד." [2] 

 

לפתוח את עצמך למין הנגדי הוא הצעד הראשון לפתיחת עצמך לאחר שהוא שכנך, עד שנגיע לאחר בא' רבתי - אלוהים. הנישואים מתחילים עם אות של צנעה: ההכרה בתלות ומכאן במצבנו כברואים. להתאהב בגבר או באישה משמעו לבצע את מעשה הענווה הקיצוני מכל. משמעותו להפוך את עצמך לנזקק ולומר לאחר, "אינני מספיק לעצמי, אני זקוק גם לך". אם, כפי שהאמין פרידריך שליירמכר, מהות הדת היא תחושת התלות באלוהים (Abhängigkeitsgefühl), [3] אז אנו יכולים לומר שהמיניות האנושית היא בית הספר הראשון לענייני דת.

 

עד כה תיארתי את תכנית האלוהים. אולם, לא ניתן להבין את שאר המקרא – גם את סיפור הבריאה – אם לא ניקח בחשבון את תיאור הנפילה, בייחוד את מה שנאמר לאישה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ" (בראשית ג:16). שלטון הגבר באשה הוא חלק מתוצאות החטא האנושי, לא חלק מתכנית האלוהים. במילים האלו לחווה, אלוהים הכריז מראש על מצבה, לא תמך בו. 

 

המקרא הוא ספר אנושי-אלוהים לא רק בגלל שמחבריו הם אלוהים ובני אדם, אלא גם מכיוון שהוא שוזר את נאמנותו של אלוהים בבוגדנותם של בני האדם. הדבר ברור בייחוד כשאנו משווים את תכנית האלוהים לנישואים ולמשפחה עם התגשמותו בתולדות העם הנבחר. בהמשך ספר בראשית, אנו רואים שבנו של קין, למך, מפר את הציווי למונוגמיה בכך שהוא לוקח לו שתי נשים. נח ומשפחתו נראים כיוצאי דופן בקרב החמס שמילא את זמנם. האבות אברהם ויעקב מביאים ילדים מנשים רבות. משה מתיר את הגירושים. דוד ושלמה בונים הרמונות שלמים לשיכון נשיהם.

 

מעבר לסיפורי החטא האישיים הללו, ההתרחקות מהאידיאל המקורי נוכח יותר מכל במושג הנישואים של עם ישראל. לסטייה מהאידיאל שתי נקודות מכריעות. הראשונה היא כשנישואים הופכים לאמצעי ולא מטרה. הברית הישנה כולה רואה בנישואים מבנה של שליטה פטריארכלית שמטרתה שימור השבט. בהקשר הזה ניתן להבין את הייבום (ראה דברים כה:10-5), את לקיחת הפילגשים (ראה בראשית ט"ז) ואת הפוליגמיה הארעית. אידיאל החיים המשותפים בין גבר לאשה, שמבוססים על מערכת יחסים אישית והדדית, לא נשכח, אלא מורד למקום השני לאחר טובת הצאצאים. הסטייה החמורה השנייה מהאידיאל נוגעת למעמד האישה: משותפה לגבר שראויה לאותו הכבוד ממש, היא מופיעה ככפופה לגבר וכמי שמתקיימת רק למענו.

 

תפקיד חשוב בשמירת תכנית האלוהים לנישואים ניתן לנביאים – בייחוד הושע, ישעיה וירמיה – ולבעל ספר שיר השירים. אימוץ האיחוד בין גבר לאשה כאות או השתקפות של הברית בין אלוהים לעמו הוביל להשבת האהבה ההדדית, הנאמנות והמחויבות הנצחית למעמד בכורה, שכן אלו הם מאפייניה של אהבת האלוהים לעם ישראל.

 

ישוע בא כדי "לסכם" בעצמו את תולדות המין האנושי והוא עושה זאת גם בכל הנוגע לנישואים:

               

נִגְּשׁוּ אֵלָיו כַּמָּה פְּרוּשִׁים לְנַסּוֹת אוֹתוֹ וְאָמְרוּ: "הַאִם מֻתָּר לְאִישׁ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ עַל כָּל דָּבָר?" הֵשִׁיב לָהֶם וְאָמַר: "הַאִם לֹא קְרָאתֶם שֶׁהַבּוֹרֵא עָשָׂה אוֹתָם זָכָר וּנְקֵבָה מִבְּרֵאשִׁית וְגַם אָמַר, 'עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיווְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד'? אֵין הֵם עוֹד שְׁנַיִם אֶלָּא בָּשָׂר אֶחָד. לָכֵן מַה שֶּׁחִבֵּר הָאֱלֹהִים אַל יַפְרִיד הָאָדָם" (מתי יט:6-3).

 

יריביו פעלו משיקולים צרים של סיבתיות היפותטית (שאלו האם מותר לגרש את האישה מכל סיבה שהיא או שיש צורך בסיבה רצינית). ישוע ענה להם בפנייה ללב העניין ובחזרה לבראשית. בציטוטים שלו, ישוע מתייחס לשני הסיפורים על כינון הנישואים ומשתמש ביסודות מכל אחד מהם, אך כפי שאנו רואים – הוא מדגיש מעל הכול את האיחוד בין האנשים.

 

במה שמתואר לאחר מכן בטקסט במתי – עניין הגירושים – מתרחש דבר דומה: הוא מאשר את הנאמנות ואת הנצחיות של קשרי הנישואים אף מעל לטובת הצאצאים, בה השתמשו בני האדם כדי להצדיק פוליגמיה, ייבום וגירושים.

 

"אִם כֵּן לָמָּה צִוָּה מֹשֶׁה לָתֵת לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת וּלְשַׁלְּחָהּ?" שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ. הֵשִׁיב לָהֶם: "בִּגְלַל קְשִׁי לְבַבְכֶם הִתִּיר לָכֶם מֹשֶׁה לְשַׁלֵּחַ אֶת נְשֵׁיכֶם, אַךְ מֵרֵאשִׁית לֹא הָיָה כָּךְ. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא עַל־דְבַר זְנוּת וְנוֹשֵׂא אַחֶרֶת נוֹאֵף הוּא" (מתי יט:9-7).

 

בקטע מקביל, מרקוס מראה שגם במקרה של גירושים, על פי ישוע הגבר והאישה שווים זה לזה לגמרי: "כָּל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנוֹשֵׂא אַחֶרֶת נוֹאֵף הוּא. וְאִם הִיא תְּגָרֵשׁ אֶת בַּעֲלָהּ וְתִנָּשֵׂא לְאַחֵר נוֹאֶפֶת הִיא" (מרקוס י:12-11).

 

במילים "מַה שֶּׁחִבֵּר הָאֱלֹהִים אַל יַפְרִיד הָאָדָם", ישוע מאשר שאכן ישנה התערבות ישירה של אלוהים בכל איחוד שבנישואים. העלאת הנישואים לדרגת "תקדיש", דהיינו אות לפעולת אלוהים, לא צריכה להסתמך רק על הטיעון החלש בדבר הימצאותו של ישוע בחתונה בקנה או על הקטע באיגרת אל האפסיים שמדבר על הנישואים כהשתקפות האיחוד שבין המשיח לכנסייה (ראה אפסיים ה:32). תחילתה המפורשת של תפישה זו נמצאת בדבריו של ישוע בשעה שהיה עלי אדמות ובהתייחסות שלו לדרך בה דברים היו מבראשית. יוחנן פאולוס השני צדק כשהגדיר את הנישואים כ"תקדיש הקדמוני". [4]

 

2. מה המסר המקראי אומר לנו היום

 

אלו הן, בקצרה, הוראות המקרא, אך איננו יכולים לעצור שם. "הכתובים", אמר גרגוריוס הגדול, "גדלים עם הקורא בהם" (cum legentibuscrescit). [5] אט-אט, הם חושפים פנים חדשות שמוארים באורן של שאלות חדשות. וכיום, שאלות חדשות או אתגרים חדשים לנישואים ולמשפחה נמצאים בשפע.

 

אנו מוצאים עצמנו עומדים בפני מטח מתקפות כלל-עולמי נגד התכנית המקראית למיניות, לנישואים ולמשפחה. כיצד עלינו לנהוג בתופעה המדאיגה הזו? המועצה פתחה בגישה חדשה שמשלבת שיח עם העולם במקום עימות עמו ולעתים אף ביקורת עצמית. לעניות דעתי, עלינו ליישם גישה זו לדיון על נישואים ומשפחה. יישום שיטה זו של שיח משמעה לנסות לראות האם גם תחת השינויים הקיצוניים ביותר ישנו משהו שביכולתנו לקבל.

 

הביקורת כלפי מבנה הנישואים והמשפחה המסורתי, שהביא לאותן הצעות לא מתקבלות על הדעת לביטולם, החל בהשכלה וברומנטיקה. מסיבות שונות, שתי התנועות הללו התנגדו לתפישה המסורתית של הנישואים שהתייחס הרק ל"מטרות" האובייקטיביותשלהם – צאצאים, חברה וכנסייה – ומיעטה להתייחס לערכם הסובייקטיבי והבינאישי. דרישות רבות הוצבו בפני הזוג הנשוי, אך אהבה הדדית ובחירה חופשית לא היו חלק מהן. גם היום, בחלקים רבים בעולם, ישנם בני זוג שנפגשים ורואים זה את זה לראשונה רק ביום החתונה. בניגוד למבנה הזה, ההשכלה ראתה בנישואים חוזה בין הזוג הנשוי והרומנטיקה כאיחוד של בין בני זוג אוהבים.

 

אך הביקורת הזו תואמת את המשמעות המקורית של הנישואים במקרא ולא מנוגדת לה! כפי שכבר אמרתי, מועצת הוותיקן השנייה קיבלה את נקודת המבט הזו כשהכירה באהבה הדדית ובעזרה של בני הזוג אחד לשני כטוב עליון נוסף של הנישואים. בדומה לGaudium et Spes, הקדוש יוחנן פאולוס השני אמר באחד מהשיעורים השבועיים שלו בימי רביעי:

               

"הגוף האנושי, עם המין שבו, עם הגבריות והנשיות שלו ... הוא לא רק מקור לפרייה ורבייה, כבכול ממלכת הטבע. כבר מבראשית הוא טומן בחובו את ממד הנישואים, דהיינו את היכולת להביע אהבה, את אותה אהבה בה האדם נהייה מתנה ובאמצעות המתנה הזו מגשים את משמעות הווייתו וקיומו." [6]

 

באגרת שלו Deus Caritas est, האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר הלך אף רחוק יותר וכתב דברים עמוקים וחדשים על האֵרוֹס בנישואין וביחסים בין אלוהים לבני האדם. הוא כתב, "לקשר הדוק זה בין האֵרוֹס לנישואין במקרא אין מקבילה בספרות החוץ-מקראית". [7] אחד הפשעים החמורים שלנו כנגד האלוהים הוא להפוך את כל מה שקשור לאהבה ומין לתחום רווי ברשעות אליו אסור לאלוהים להיכנס ושבו הוא איננו רצוי. כאילו השטן – ולא אלוהים – הוא בורא המינים והמומחה באהבה.

 

אנו, המאמינים – כמו גם הרבה שאינם מאמינים –,רחוקים מאד מלקבל את המסקנות שחלק מסיקים מההנחות שתוארו לעיל. לבין היתר, שכל סוג של אֵרוֹס מספיק כדי לכונן נישואים, גם בין בני זוג מאותו המין. אולם, דחייתנו את העניין הזה מתחזקת ונעשית אמינה יותר אם משולבת בה הכרה בטוב הבסיסי של המיניות בצירוף עם ביקורת עצמית בריאה.

 

איננו יכולים שלא לציין את תרומתם של הנוצרים לעיצוב התפישה השלילית של הנישואים שהתרבות המערבית המודרנית דחתה בתוקף. סמכותו של אוגוסטינוס, שזכתה לחיזוק בעניין זה מצד תומס אקווינס, הטילה בסופו של דבר אור שלילי על איחוד הגופני בין בני הזוג, שנחשב לאמצעי דרכו החטא הקדמון הועבר וכזה שגם לכשעצמו לא חף – לכל הפחות – מחטא בר כפרה. על פי המורה מהיפו, על בני הזוג לבצע את המעשה המיני לשם ילודה, אך לעשות זאת "בצער" (cum dolore) ורק מכיוון שאין דרך אחרת לספק אזרחים למדינה וחברים לכנסייה. [8]

 

עמדה מודרנית נוספת שאנו יכולים לקבל נוגעת לכבודה השווה של האישה בנישואים. כפי שראינו,הדבר נמצא בלב התכנית המקורית של אלוהים ובמחשבת המשיח, אך ברבות השנים לא זכה להתייחסות רבה. דבריו של אלוהים לחווה, "וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ" (בראשית ג:16), זכו להתגשמות טראגית בהיסטוריה האנושית.

 

בקרב נציגי מה שמכונה "מהפכת המגדר", הקריאה לשוויון לנשים הובילה להצעות מטורפות כמו ביטול ההבדל בין המינים והחלפתו ברצף גמיש וסובייקטיבי יותר של "מגדרים" (גברי, נשי, משתנה) או שחרור האישה "מעבדות האימהות" בכינון דרכים מומצאות חדשות להוליד ילדים. בחודשים האחרונים היו מספר כתבות על כך שבקרוב גברים יוכלו להיכנס להיריון ולהוליד ילדים. "אדם יולד את חווה", הם כותבים בחיוך, אך עלינו לבכות מכך. בעולם העתיק היו מכנים זאת במילה הִיבְּרִיס, גאוותם של בני האדם בפני אלוהים.

 

הבחירה שלנו בשיח ובביקורת עצמית מעניקה לנו את הזכות לגנות את התכניות הללו כ"לא-אנושיות": הן נוגדות לא רק את רצון האלוהים, אלא גם את טובת האנושות. יישומן בקנה מידה רחב יוביל לאסונות אנושיות וחברתיים שלא נצפו כמותם. תקוותנו היחידה היא שההיגיון הבריא של האנשים, בשילוב עם "התשוקה" הטבעית למין הנגדי ורגש האימהות ואבהות שאלוהים חקק בטבע האדם, יתנגדו לניסיונות הללו לעשות את עצמנו לאלוהים. הם מונעים מתחושת אשמה בדיעבד מצד גברים יותר מאשר כבוד ואהבה כנים לאישה עצמה.

 

3. אידיאל שיש לגלות מחדש

 

לא פחות חשובה מהחובה להגן על האידיאל המקראי של הנישואים והמשפחה היא חובת הכנסייה לגלות מחדש ולחיות את האידיאל הזה במלואו, בדרך שתציג אותו מחדש לעולם במעשים יותר מאשר במילים.הנוצרים הראשונים שינו את חוקי המדינה בנוגע למשפחה בזכות הדרך בה חיו. איננו יכולים לחשוב בצורה הפוכה ולשנות את אורחות חייהם של אנשים באמצעות חוקי המדינה, על אף שכאזרחים יש לנו חובה לתרום לכך שהמדינה אוכפת חוקים צודקים.

 

מאז המשיח, אנו קוראים נכונה את תיאור בריאת הגבר והאישה לאור התגלות השילוש. באור הזה, ההצהרה "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" מקבלת משמעות חדשה שהייתה חידתית ועמומה טרם בוא המשיח. איזה קשר יכול להיות בין קיום "בצלם אלוהים" ובין קיום כ"זכר ונקבה"? לאל המקראי אין מאפיינים מיניים, הוא איננו גבר או אישה.

 

הדמיון טמון בזאת: אלוהים הוא אהבה ואהבה דורשת אחדות ותקשורת בינאישית. היא דורשת "אני" ו"אתה". אין אהבה שאיננה אהבה למישהו. אם ישנו רק סובייקט אחד זו איננה אהבה, רק אנוכיות ונרקסיסטיות. כשאלוהים נתפש רק כחוק או ככוח עליון, אין צורך בריבוי ישויות (ישות אחת בלבד יכלה להשתמש באותו הכוח). האל שהתגלה בידי ישוע המשיח – שהוא אהבה – הוא יחיד ומיוחד, אך איננו בודד: הוא אחד ומשולש. אחדות ושוני דרים בו בכפיפה אחת: אחדות הטבע, הרצון והכוונות והבדל המאפיינים והישויות.

 

כששני אנשים אוהבים זה את זה – והדוגמה החזקה ביותר לכך היא אהבת הגבר והאישה בנישואים – הם מייצרים משהו ממה שקורה בשילוש. בשילוש, שתי ישויות - האב והבן - בכך שהם אוהבים זה את זה, יוצרים ("נופחים") את הרוח, שהיא האהבה שמאחדת אותם. מישהו הגדיר את רוח הקודש כ"אנחנו" האלוהי, דהיינו לא "הישות השלישית בשילוש הקדוש", אלא כגוף ראשון רבים. [9] בדרך הזו ממש הזוג האנושי הוא צלם האלוהים. הבעל והאישה הם למעשה גוף אחד, לב אחד, נשמה אחת אך שונים במין ובאישיות. אחדות ושוני מתקיימים יחדיו בזוג.

 

באור הזה אנו מגלים את המשמעות העמוקה של דברי הנביאים על נישואי האדם: הם אות והשתקפות של אהבה אחרת, של אלוהים לעמו. הסמליות הזו אין כוונתה להחדיר משמעות מיסטית למציאות ארצית. אך מאידך, לא מדובר בסמליות בלבד, אלא בגילוי הפנים האמתיות והמטרה הסופית של בריאת האדם כגבר ואשה.

 

מהי הסיבה לתחושת אי-השלמות וחוסר ההגשמה שהאיחוד המיני מותיר למי שנמצא התוך ומחוץ לנישואים? מדוע הדחף הזה תמיד קורס לתוך עצמו ומדוע ההבטחה הזו לאינסופי ולנצחי תמיד מכזיבה? בני אדם מנסים למצוא מזור לתסכול הזה, אך הם רק מגבירים אותו. במקום לשנות את טיב המעשה, הם מגבירים את כמותו, עוברים מבן זוג אחד לאחר. הדבר מוביל לכך שבחברה ובתרבות של ימינו מתנת המיניות של אלוהים נחרבת כליל.

 

האם אנו, כנוצרים, רוצים למצוא הסבר לתפקוד הלקוי הזה אחת ולתמיד? ההסבר הוא שהאיחוד המיני לא מתרחש בדרך בה אלוהים התכוון ולא למטרה בה רצה שזה יקרה. מטרתו הייתה שדרך האקסטזה הזאת והאיחוד באהבה, הגבר והאישה יגיעה לידי תשוקה לאהבה אינסופית ויזכו לטעום מעט ממנה; שהם ייזכרו במקום ממנו הם באו ואליו פניהם מועדות. 

 

חטא, החל מאדם וחווה במקרא, חיבל בתכנית הזו. הוא "חילל" את המעשה המיני, דהיינו הוא הפשיט אותו מערכו הדתי. החטא הפך אותו למעשה שהוא מטרה בפני עצמו, שסגור בתוך עצמו ועל כן "אינו מספק". הסמל נותק מהמציאות עומדת מאחוריו ונלקחה ממנו החיוּת הפנימית שלו ועל כן הוא נפגם. בשום מקום אחר איננו חווים באופן משמעותי יותר את אמרתו של אוגוסטינוס: "עשית אותנו למענך וליבנו לא ידע מנוח עד שינוח בך". [10] נבראנו לא כדי לחיות במערכת יחסים נצחית כזוג, אלא לחיות במערכת יחסים נצחית עם אלוהים, עם המוחלט. אפילו פאוסט של גתה מגלה זאת בתום תקופת נדודים ארוכה. כשהוא מביט לאחור על אהבתן למרגרט, הוא אומר בסוף אותה דרמה שירית: "כל שחולף/ הוא רק סמל;/ מה שבלתי אפשרי/ מתגשם כאן [בגן העדן]". [11]

 

בעדותם של כמה זוגות שחוו התחדשות ברוח הקודש וחיים נוצריים תוססים, אנו מוצאים משהו מאותה משמעות קדומה של מעשה האישות. הדבר לא אמור להפתיע אותנו. נישואים הם תקדיש של נתינה הדדית של בני הזוג אחד לשני ורוח הקודש היא ה"מתנה" בשילוש, או בניסוח יותר נכון "ניתנה-עצמית" של האב והבן, לא כמעשה חולף אלא כמצב קבוע. כשרוח הקודש באה, היכולת להפוך את עצמך למתנה נוצרת או מופיעה מחדש. כך פועל "חסד הנישואים".

 

4. נשואים ומקודשים בכנסייה

 

כפי שאמרתי בהתחלה, על אף שאנו, המקודשים, לא חיים חיי נישואים, עלינו להבין את הנישואים כדי לסייע למי שחיי אותם. אוסיף סיבה נוספת: עלינו להבין את הנישואים כדי להיעזר בהם בעצמנו! בדבריו על נישואים ופרישות השליח אומר, "לְּכָל אֶחָד מַתְּנָתוֹ [chárisma] שֶׁלּוֹ מֵאֵת הָאֱלֹהִים, זֶה בְּכֹה וְזֶה בְּכֹה" (קורינתים ז:7). לנשואים יש את המתנה הרוחנית שלהם ול"רווקים בשביל האדון" מתנה משלהם. 

 

כל מתנה רוחנית, אומר אותו השליח, היא "הִתְגַּלּוּת הָרוּחַ כְּדֵי לְהוֹעִיל" (קורינתים יב:7). בנוגע ליחסים בין הנשואים למקודשים בכנסייה, משמעות הדבר היא שהמתנה הרוחנית של הפרישות והבתולין מועילה גם לזוגות נשואים והמתנה הרוחנית של הנישואים מועילה גם למקודשים. זהו טבע מהותה של מתנה רוחנית ומה שנראה כסותר את עצמו בה: משהו פרטי ("הִתְגַּלּוּת הָרוּחַ") שאף על פי כן מיועד לכלל ("כְּדֵי לְהוֹעִיל").

 

בקהילה הנוצרית, מקודשים ונשואים מסוגלים "לבנות איש את אחיו" (הש' תסלוניקים א' ה:12). מקודשים מזכירים לבני הזוג את קדימותו של אלוהים ואת כל מה שנצחי. הם מובאים לידי אהבה לדבר האלוהים בידי מי שמטיב להבינו ויכול "לפתוח אותו" בפני העמאים. אך גם מקודשים יכולים ללמוד משהו מזוגות נשואים. הם יכולים ללמוד נדיבות, שכחה-עצמית, שירות לחיים ולעתים קרובות 'אנושיות' שנובעת מהעיסוק המורכב שלהם במציאות של החיים.

 

אני מדבר מניסיון. אני שייך למסדר נזירים בו, על לפני כמה עשורים, היינו קמים בכל בוקר לתפילת שימורים שארכה כשעה. אז, לאחר המועצה, אירעה נקודת מפנה אדירה בחיים הדתיים. נדמה שקצב החיים המודרני – לימודים לנזירים הצעירים ושליחות ורעייה לכוהנים – לא אפשר עוד את אותה הקימה שקטעה את השינה ולמעט מספר בתים לחניכת נזירים, הנוהג הופסק בהדרגה.

 

מאוחר יותר, כשהאדון הביא אותי לבקר מספר משפחות צעירות במהלך תפקידי, גיליתי משהו שהסעיר אותי לטובה. אותם אבות ואימהות נאלצו לקום פעם או פעמיים בכל לילה כדי להאכיל את התינוק או כדי לתת לו תרופות או כדי להרגיע אותו כשהוא בוכה או כדי לבדוק לו חום. ובבוקר, אחד מההורים או שניהם התארגנו לעבודה והסיעו את התינוק לסבים או למעון יום. היה להם לוח זמנים לעמוד בו בין אם מזג האוויר טוב או רע, בין אם היו בריאים או חולים.

 

אז אמרתי לעצמי: אם לא ננקוט בפעולה מונעת נהיה בסכנה גדולה. אורח החיים הדתי שלנו, אם הוא לא ייתמך בהקפדה כנה על הרגולה (חוקה של המסדר) ושמירה על לוח זמנים ומנהגים מחמירים במידה מסוימת, עלול להפוך לחיים נוחים שמקשים את הלב. מה שהורים טובים יכולים לעשות עבור ילדיהם הביולוגיים, רמת השכחה-העצמית לה הם מסוגלים להגיע כדי לדאוג לרווחת ילדיהם, ללימודיהם, לשמחתם – להיות אמת המידה של מה שאנו מוכנים לעשות עבור ילדינו או אחינו הרוחניים. דוגמה לכך נותן לנו פאולוס השליח עצמו שאמר, "וַאֲנִי בְּשִׂמְחָה אֶתֵּן גַּם אֶת מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי וְגַם אֶת עַצְמִי לְמַעַן נַפְשׁוֹתֵיכֶם" (קורינתים ב' יב:15).

 

יהי רצון שרוח הקודש, נותנת המתנות הרוחניות, תסייע לכולנו, מקודשים ונשואים, ליישם את קריאתו של כיפא השליח: "אִישׁ אִישׁ כְּפִי הַמַּתָּנָה אֲשֶׁר קִבֵּל יְשָׁרֵת בָּהּ בְּקִרְבְּכֶם, כְּסוֹכְנִים טוֹבִים עַל חַסְדּוֹ רַב־הַפָּנִים שֶׁל אֱלֹהִים ... וְזֹאת לְמַעַן יְכֻבַּד הָאֱלֹהִים בַּכֹּל דֶּרֶךְ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר לוֹ הַכָּבוֹד וְהַגְּבוּרָה לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. אָמֵן" (כיפא א' ד:11-10). 

 

________________________________________

הערות השוליים מהתרגום לאנגלית:

[1] Gaudiumetspes, n.1. Quotations from Church and papal documents are from the Vatican website.

[2] Paul Claudel, The Satin Slipper, Act 3, sc. 8; see Le soulier de satin: Édition critique, ed. Antoinette Weber-Caflisch (Besançon: Presses Universitaires de Franche-Compté, 1987), p. 227.

[3] Friedrich Schleiermacher, The Christian Faith, vol. 1, trans. H. R. MacKintosh and James S. Stewart (New York: T & T Clark, 1999), p. 12ff.

[4] See John Paul II, Man and Woman He Created Them: A Theology of the Body, trans. Michael M. Waldstein (Boston: Pauline Books and Media, 2006), pp. 503-507.

[5] See Gregory the Great, Moralia in Job, 20, 1, 1, in Gregory the Great, trans. John Moorhead (New York: Routledge, 2005), p. 49.

[6] John Paul II, “The Human Person Becomes a Gift in the Freedom of Love,” General Audience, January 16, 1980.

[7] Benedict XVI, Deus caritas est, n. 11.

[8] Augustine, “Sermon 51,” 25, in Sermons (51-94) on the New Testament, Part 3, vol. 1, trans. Edmund Hill, The Works of Saint Augustine, ed. John E. Rotelle (Brooklyn, NY: New City Press, 1991), p. 36.

[9] HeribertMühlen, Der Heilige Geist als Person: Ich-Du-Wir [The Holy Sprit as Person: I-You-We} (Munich: Aschendorf, 1963).

[10] Augustine, Confessions, 1, 1, trans. John K. Ryan (New York: Doubleday, 1960), p. 43.

[11] Wolfgang Goethe, Faust, part 2, Act 5, in Goethe: The Collected Works, trans. Stuart Atkins (Princeton NJ: Princeton University Press, 1994), p. 305.