:רשתות חברתיות

:RSS

רדיו ותיקן

קול האפיפיור והכנסיה בשיח עם העולם

שפה:
רדיו ותיקן

עמוד הבית / ותיקן / ארועים

האב קנטלמסה: דרשה שלישית על דבר האלוהים לכבוד צום הארבעים


כחלק מההכנות לחג הפסחא, האפיפיור פרנציסקוס, פמלייתו והקוּרִיה האפיפיורית, קראו והגו במסמך Dei Verbum, "דבר האלוהים", אחד ממסמכי היסוד של מועצת הוותיקן השנייה. בדרשת צום הארבעים השלישית שלו, האב רניירו קנטלמסה הקפוצ'יני התמקד ב"הכרזת הדבר" כהמשך לדבריו בשבועות הקודמים על "קבלת הדבר, הגיה בדבר ויישום הדבר בפועל". 

בבישור, "מעשים עוצמתיים יותר ממילים", אמר האב קנטלמסה והצביע על כך שאפילו "אלה שמבלים את רוב זמנים מאחורי שולחן ... יכולים לתרום ... לבישור". בדבריו על הקוריה, המטיף האפיפיורי אמר, "אם מישהו רואה את עבודתו כשירות לאפיפיור ולכנסייה, אם הוא מחדש בקרבו כוונה זו מפעם לפעם ולא מאפשר לדאגה לקריירה שלו לתפוש את הבכורה בליבו, אז אותו עובד צנוע של המועצה תורם יותר לבישור מאשר מטיף מקצועי ששואף לרצות את העם יותר מאת האלוהים". 

האב קנטלמסה המשיך ואמר שכדי להפוך למבשר, על האדם "לצאת" או "לעזוב". והדלת הראשונה ממנה עלינו לצאת היא "דלת 'האני' שלנו", להותיר מאחור את "הקנאות, החמדנות, החששות מאכזבה, השנאות, הסלידות והאדישויות". הוא הדגיש שכדי להפוך למבשר שמשפיע לטובה על חיי הזולת,  עלינו לא רק ללמוד ולהכריז את הדבר, עלינו גם להתפלל עמו ולהטמיע אותו: "רק מה שבא מהלב מגיע ללב".

אהבה וחמלה הן גם מאפיינים למבשר אמתי, אמר האב קנטלמסה. "מעל הכל ... אהבה לישוע. זוהי אהבת המשיח שאמורה להניע אותנו". "על הרעייה וההטפה לבוא מאהבה אמתית למשיח ... רק מי שמאוהב בישוע יכול להכריז אותו לעולם באמונה עזה".

להלן תרגום לעברית של דברי האב קנטלמסה

הבה נמשיך ונסיים את דברינו על החוקה Dei Verbum. בפעם האחרונה דיברתי על הlectiodivina, קריאה בכתובים לשם התפתחות אישית. על פי התכנית המקראית שהתווה יעקב הקדוש, אנו מבחינים בשלושה שלבים עוקבים: קבל את הדבר, הגה בדבר ויישם את הדבר בפועל.

ישנו גם צעד רביעי, שעליו ארצה להרהר היום: הכרז את הדבר. Dei Verbum מדבר בקצרה על המקום המרכזי שדבר האלוהים אמור לתפוש בדרשות הכנסייה (ראה DV, 24), אך הוא לא מתמקד ישירות בהכרזת הדבר, מכיוון שהמועצה הקדישה מסמך נפרד לנושא הזה, Ad Gentes("על הפעילות המיסיונרית של הכנסייה").

לאחר פרסום הטקסט של המועצה, הדיון התעצם והתעדכן בידי האפיפיור המבורך פיוס השישי באיגרת EvangeliiNuntiandi, בידי הקדוש יוחנן פאולוס השני באיגרת RedemptorisMissioובידי האפיפיור פרנציסקוס באיגרת EvangeliiGaudium. מנקודת המבט הדוקטרינרית והמעשית, אפוא, הכול נאמר ואף נאמר בידי הדרגים הגבוהים ביותר של המגִסטרִיוּם. תהא זו טיפשות מצדי לחשוב שאוכל להוסיף דבר-מה לכך. אולם, מה שאוכל לעשות, לאור טבען של השיחות הללו, הוא להתמקד במספר אספקטים רוחניים שקשורים לנושא. כדי לעשות כן, אתחיל בהצהרה שנאמרה לעתים קרובות בידי המבורך פיוס השישי, ש"רוח הקודש היא הגורם הפועל העיקר בבישור"

1. המדיום הוא המסר

אם ברצוני לשתף כמה ידיעות חדשותיות, השאלה הראשונה שעליי לשאול את עצמי היא "איך אעביר אותן? בעיתונות? ברדיו? בטלוויזיה?" המדיום כה חשוב עד שבמדעי התקשורת החברתית המודרניים השתרש הביטוי "המדיום הוא המסר". עכשיו, מהו המדיום הטבעי הראשון בו מועברת מילה? זוהי הנשימה, זרם האוויר, נגינת הקול. ניתן לומר שהנשימה שלי לוקחת את המילה שהתגבשה במעבה נפשי הנסתר ומביאה אותה לאזני השומע. כל שאר אמצעי התקשורת רק מחזקים ומעצימים את המדיום הראשוני של הנשימה והקול. מילים כתובות באות לאחר מכן ומניחות קול חיי שקדם להן, שהרי אתיות האלפבית הן רק סמלים שמייצגים צלילים.

גם דבר האלוהי פועל על פי החוקים הללו. הוא מועבר בנשימה. ומהי או מי היא אותה הנשימה או רוח האלוהים, על פי המקרא? אנו יודעים מי זאת: זוהי רוח הקודש! האם נשימתי יכולה להחיות את דבריך או נשימתך להחיות את דבריי? לא, דברי יכולים להישמע רק באמצעות נשימתי ודבריך באמצעות נשימתך. באופן דומה, דבר האלוהים אינו יכול להישמע שלא בידי נשימת האלוהים, רוח הקודש.

זוהי אמתי פשוטה מאד וכמעט מובנת מאליה, אך בעלת חשיבות עצומה. זהו החוק הבסיסי של כל הכרזה ושל כל בישור. חדשות אנושיות מועברות פנים-אל-פנים או באמצעות הרדיו, הכבלים, הלוויין וכן הלאה. בשורות אלוהיות, בשל היותן אלוהיות, מועברות ברוח הקודש. רוח הקודש היא אמצעי התקשורת האמתי והמהותי ובלעדיה נבין רק את השפה האנושית שבה עטוי אותו המסר.  דברי אלוהים "רוּחַ הֵם וְחַיִּים" (יוחנן ו:63) ולכן לא ניתן להעבירם או לקבלם שלא "ברוח".

את החוק הבסיסי הזה אנו רואים בפעולה בתולדות הישועה. ישוע החל לדרוש "בִּגְבוּרַת הָרוּחַ" (לוקס ד:14). הוא עצמו הכריז, "רוּחַ אֲדֹנָי עָלָי, יַעַן מָשַׁח אֹתִי לְבַשֵֹר עֲנָוִים" (לוקס ד:18). כשהופיע לעיני השליחים בחדר הסעודה האחרונה בליל חג הפסחא אמר, "'כְּשֵׁם שֶׁהָאָב שָׁלַח אוֹתִי, כֵּן גַּם אֲנִי שׁוֹלֵחַ אֶתְכֶם'. אַחֲרֵי אָמְרוֹ זֹאת נָפַח עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: 'קַבְּלוּ אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ'" (יוחנן כ:22-21). בכך ששלח את השליחים לכל קצוות תבל, ישוע העניק להם גם את האמצעי להצליח במשימתם – את רוח הקודש. באופן סמלי, הוא העניק אותה בנשיפתו עליהם.

לפי מרקוס ומתי, המילים האחרונות של ישוע לשליחיו, לפני עלייתו השמימה, היו "לכו!": לְכוּ "אֶל כָּל הָעוֹלָם וְהַכְרִיזוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל הַבְּרִיאָה" (מרקוס טז:15; מתי כח:19). אולם, על פי לוקס, הציווי האחרון של ישוע היה הפוך לגמרי: הישארו!: "שְׁבוּ בָּעִיר עַד שֶׁתִּלְבְּשׁוּ עֹז מִמָּרוֹם" (לוקס כד:49). אין, כמובן, כל סתירה פה: משמעות הדבר היא "לכו אל כל העולם, אך לא לפני שקיבלתם את רוח הקודש".

כל סיפור חג השבועות נועד להדגיש אמת זו. רוח הקודש יורדת ואז כיפא והשליחים האחרים מתחילים לדבר בקולי קולות על המשיח הצלוב והחיי ולדבריהם עוז ועוצמה כאלה עד ש3,000 איש חשים שליבם נקרע ומפולח. רוח הקודש, שירדה על השליחים, הופכת בקרבם לדחף בלתי ניתן לעצירה לבשר.

פאולוס הקדוש מרחיק לכת ומצהיר שלולא רוח הקודש, לא ניתן לומר "יֵשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן" (קורינתים א' יב:3), משפט שעל פי הברית החדשה הוא המקור והפסגה של כל התורה הנוצרית. כיפאהקדודש מגדיר את השליחים כמיש"מְבַשְֹרִים אֶת הַבְּשׂוֹרָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ" (כיפא א' א:12). המונח "בשורה", או "חדשות טובות", מצביע על התוכן ו"ברוח הקודש" מצביע על האמצעי או צורת ההכרזה.

2. מילים ומעשים

הדבר הראשון שיש להימנע ממנו כשאנו מדברים על בישור הוא לחשוב שהמונח זהה להטפה ולכן שמור לקבוצה מסוימת של נוצרים. בהערה על טבעה של ההתגלות, Dei Verbumאומר, "תכנית התגלות זו מתקיימת על ידי מעשים ומילים בעלי אחדות פנימית: המעשים שחוללו על ידי האל בתולדות הישועה מגלמים ומאשרים את תורת האמונה והאמתות המסומנות על ידי המילים, זאת בזמן שהמילים מצהירות ומבהירות את הרז החבוי בהם".

אמונה זו ניתן למצוא כבר אצל הקדוש גרגוריוס הגדול: "אדוננו ומושיענו מלמדנו פעם בדבריו ופעם במעשיו" (aliquandonossermonibus, aliquandoverooperibusadmonet). החוק הזה, שתקף להתגלות בראשיתה, תקף גם להפצתה. במילים אחרות, איננו מבשרים רק במילים, אלא לפני כן במעשינו, לא במה שאנו אומרים, אלא במה שאנחנו עושים ועם מי שאנחנו.

מרשל מקלוהן השתמש פעם באמרה שלו, "המדיום הוא המסר", בצורה מאלפת ביותר. הוא אמר שרק במשיח ישוע "אין מרחק או הפרדה בין המדיום והמסר: זהו המקרה היחיד בו אנו יכולים לומר שהמדיום והמסר הם אותו הדבר ממש". זיהוי מוחלט בין המבשר למבושר ניתן למצוא רק במשיח, אך בהשאלה מסוימת הדבר אמור להיות נכון לגבי כל מי שמכריז את הבשורה. כאן, המוסר איננו המסר. אך, אם הדרשנים יקדישו את חייהם למשיח, אם הם יוכלו לומר עם פאולוס הקדוש, "לֹא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי" (גלטים ב:20), אז אפשר יהיה לומר שהמדיום הוא המסר, שחייהם עצמם הם המסר שלהם.

ישנה אמרה באנגלית שמקבלת משמעות מיוחדת בהקשר לבישור: "מילים מדברות חזק יותר ממעשים". הצהרה מהאיגרת EvangeliiNuntiandiשל פאולוס השישי, שנשמעת לעתים קרובות, אומרת, "האדם המודרני שומע ברצון רב יותר לעדים מאשר למורים, ואם הוא שומע למורים, הרי שזה בשל היותם עדים".

מהמפורסמים שבפילוסופים של המוסר במאה האחרונה (שאין צורך לציין את שמו), נראה ערב אחד במקום ובחברה שאינם ראויים לנוכחותו בלשון המעטה. חבר שאל אותו כיצד הוא מפשר בין זה לבין מה שכתב בספריו. הפילוסוף ענה לו ברוגע, "האם ראית אי פעם שלט רחוב שהחל ללכת לכיוון אליו הוא מצביע?" הייתה זו תשובה נהדרת, אך מפלילה. בני אדם בזים ל"שלטי רחוב" אנושיים, שמצביעים על הכיוון אליו יש ללכת מבלי לזוז סנטימטר אחד בעצמם.

אני יכול לתת דוגמה טובה לכוחה של העדות מהמסדר הדתי אליו אני שייך. התרומה הגדולה ביותר – גם אם היא נסתרת – של המסדר הקפוצ'ינילבישור בחמש המאות האחרונות לא נעשתה, לדעתי, בידי הדרשנים המקצועיים שלו, אלא בידי המון "אחים עמאים": גבאים פשוטים וחסרי השכלה של מנזרים או קבצנים. אוכלוסיות שלמות גילו מחדש או שמרו את אמונתם בשל המגע עמם. אחד מהם, המבורך ניקולהמג'סטורי, מיעט כל כך לדבר, עד שזכה לכינוי "אח הדממה". אף על פי כן, בסרדיניה, כ58 שנים לאחר מותו, המסדר הקפוצ'יני עדיין מזוהה עם האח ניקולהמג'סטורי, או אם האח איגנטיוס מלקוני, עוד קבצן קדוש מהעבר. דבריו של פרנציסקוס מאסיזי לדרשנים שבין אחיו התגשמו: "מדוע מתגאים אתם באנשים שחזרו בתשובה כשאחי הפשוטים החזירו אותם בתשובה בזכות תפילותיהם?".

פעם אחת, במהלך דיאלוג אקומני, אח פנטקוסטלי שאל – לא כדי להתווכח אלא כדי להבין – מדוע אנו הקתולים מכנים את מרים "כוכב הבישור". הייתה זו הזדמנות גם עבורי לחשוב על התואר הזה, שבו כינה פאולוס השישי את מרים בסוף האיגרת EvangeliiNuntiandi. הגעתי למסקנה שמרים היא כוכב הבישור מכיוון שהיא לא נשאה דבר מסוים לעם מסוים כמבשרים הגדולים של ההיסטוריה, אלא היא נשאה את הדבר שנהיה בשר ונשאה אותו (לעתים גם פיזית!) לעולם כולו! היא מעולם לא דרשה, היא אמרה מילים מועטות בלבד, אך היא הייתה מלאה בישוע ולכל מקום אליו הלכה, היא הפיצה ניחוח כה עז של נוכחותו עד שיוחנן המטביל יכול היה לחוש אותו אף ברחם אמו. מי יכול להתכחש לכך שגבירתנו של גואדלופה שיחקה תפקיד מרכזי בבישורו של העם המקסיקני ובאמונתו?

בדברי כאן, בקוריה, אני חושב שראוי שאדגיש את התרומה לבישור שיכולים להשיא מי שמבלים את רוב זמנם מאחורי שולחן או עוסקים בעניינים אחרים – ואת התרומה שאלה העלו בעבר – . אם מישהו רואה את עבודתו כשירות לאפיפיור ולכנסייה, אם הוא מחדש בקרבו כוונה זו מפעם לפעם ולא מאפשר לדאגה לקריירה שלו לתפוש את הבכורה בליבו, אז אותו עובד צנוע של המועצה תורם יותר לבישור מאשר מטיף מקצועי ששואף לרצות את העם יותר מאת האלוהים.

3. כיצד להפוך למבשרים

אם החובה לבשר מוטלת על כולם, הבה ננסה להבין אילו תנאים ונסיבות גורמים לאנשים להפוך למבשרים אמתיים. התנאי הראשון מרומז בדבר האלוהים לאברהם: "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ" (הש' בראשית יב:1). אין שליחות ללא עזיבה שקדמה לה. לעתים קרובות אנחנו מדברים על כנסייה ש"יוצאת". עלינו להבין שהדלת הראשונה ממנה עלינו לצאת היא לא זו של הכנסייה, של הקהילה, של המוסדות, של הסקריסטיה – זוהי דלת ה"אני" שלנו.

דרישה תובענית אף יותר מזו שמופנית לאברהם היא זו שישוע מפנה למי שרוצה להשתתף עמו בהכרזת המלכות: "לך, עזוב את ה'אני' שלך, התכחש לעצמך. הכול שייך לי עכשיו. חייך משתנים, פני הופכים לפניך. לא עוד אתה חי, אלא אני חי בך". זוהי הדרך היחידה להתגבר על קלחת הקנאות, החמדנות, החששות מאכזבה, השנאות, הסלידות והאדישויות שממלאת את לב האני הישן שלנו – בקצרה, צריך שהבשורה "תשכון" בנו ולהדיף את ניחוח הבשורה.

המקרא מציע לנו דימוי שטומן בחובו אמת רבה יותר ממסות פסטורליות שלמות על הכרזת הבשורה: אכילת הספר, כפי שאנו קוראים ביחזקאל,      

וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה-יָד שְׁלוּחָה אֵלָי וְהִנֵּה-בוֹ מְגִלַּת-סֵפֶר.  וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם אֵת אֲשֶׁר-תִּמְצָא אֱכוֹל אֱכוֹל אֶת-הַמְּגִלָּה הַזֹּאת וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל-בֵּית יִשְׂרָאֵל. וָאֶפְתַּח אֶת-פִּי וַיַּאֲכִילֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק." (יחזקאל ב:9-ג:3; הש' התגלות י:10-8).

ישנו הבדל עצום בין דבר האלוהים שרק נלמד ומוכרז לאחר מכן לבין דבר האלוהים ש"נאכל" תחילה ואז מוטמע. במקרה הראשון ניתן לומר שהדרשן "נשמע ממש כמו ספר", אך הוא לא מצליח להגיע לליבו של העם מכיוון שרק מה שבא מהלב מגיע ללב. בעל ספר ההתגלות משתמש בדימוי של יחזקאל ומוסיף לו שינוי קטן אך חשוב. הוא אומר שהספר שהוא בלע מתוק כדבש על שפתיו, אך מר בבטנו (הש' התגלות י:10). כך הוא מכיוון שלפני שהדבר יכול לפצוע את השומעים, עליו לפצוע את הדרשן, להראות לו את חטאו ולדרבן אותו לתשובה.

לא ניתן לעשות זאת ביום אחד. אולם, ישנו דבר שניתן לעשות ביום אחד, אפילו היום: לקבל את נקודת המבט הזו, לקבל את ההחלטה הבלתי הפיכה לחיות בכל מאודנו לא למען עצמנו, אלא למען האדון (הש' רומים יד:9-7). כל זה לא יכול לקרות רק כתוצאה של מאמץ סגפני. זוהו גם פועל החסד, פרי רוח הקודש. בליטורגיה אנו מתפללים בתפילה האאוקריסטיה הרביעית, "שלא נחייה עוד עבורנו, אלא עבור מי שמת וקם למעננו, ששלח את רוח הקודש ממך, האב, כפרי ביכורים למאמינים".

קל לדעת כיצד לקבל את רוח הקודש בכל מה שנוגע לבישור. עלינו רק לראות כיצד ישוע קיבל את רוח הקודש וכיצד הכנסייה קיבלה אותה בחג השבועות. לוקס מתאר את טבילתו של ישוע כך: "כַּאֲשֶׁר נִטְבַּל כָּל הָעָם נִטְבַּל גַּם יֵשׁוּעַ; וּבְעוֹדוֹ מִתְפַּלֵּל נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ יָרְדָה עָלָיו בִּדְמוּת גַּשְׁמִית כְּיוֹנָה, וְקוֹל הָיָה מִן הַשָּׁמַיִם: 'אַתָּה בְּנִי אֲהוּבִי, בְּךָ חָפַצְתִּי'" (לוקס ג:22-21). הייתה זו תפילתו של ישוע שפתחה את השמים וגרמה לרוח הקודש לרדת ואותו הדבר קרה גם לשליחים. רוח הקודש ירדה על השליחים בחג השבועות שעה שהם "הִתְמִידוּ בְּלֵב אֶחָד בִּתְפִלָּה" (מעשי השליחים א:14).

הניסיון להתחייב מחדש לשליחות חשוף לשתי סכנות עיקריות. הראשונה היא פעולה מתוך הֶתְמֵד, עצלות, לא לעשות דבר ולתת לאחרים לעשות את כל העבודה. השנייה היא לפצוח בפעילות תזזיתית ומיותרת ברמה האנושית גרידא, כך שהדבר יגרום לאבדן הדרגתי של הקשר עם המקור הנובע של הדבר ועם כוחו. הדבר יהיה בגדר לדון עצמך לכישלון. ככל שעולה כמות הפעולה, כך צריכה לעלות כמות התפילה. מישהו עלול להתנגד מכיוון שישנה מגבלת זמן. הדבר נכון, אך האם זה שהרבה את הלחם לא יכול להרבות גם את הזמן? מעבר לכך, זה דבר שאלוהים עושה תמיד ואנו חווים מידי יום: לאחר התפילה, אנו עושים את אותם הדברים בחצי מהזמן. מישהו יכול גם לומר, "אך כיצד אנו יכולים להתפלל ברוגע ולא לרוץ בבהלה כשהבית בוער?" גם זה נכון. אך דמיינו זאת: צוות של מכבי אש ששומעים את האזעקה רצים למקום השריפה. אולם, כשהם שם, הם מבינים שאין להם כלל מים במכלים, אף לא טיפה. לכך אנו דומים כשאנחנו רצים לדרוש מבלי להתפלל. לא מדובר במחסור של מילים, אדרבה, ככל שאדם מתפלל פחות כך הוא מדבר יותר, אלא שאלו מילים ריקות שלא נוגעות באיש.

4. בישור וחמלה

לצד התפילה, דרך נוסף לקבל את רוח הקודש היא להיות בעל כוונות טובות. כוונותיו של אדם בהכרזת המשיח יכולות להזדהם ממגוון סיבות. פאולוס הקדוש מונה כמה מהן באיגרת אל הפיליפים: לדרוש עבור טובה עצמית, בקנאה ובתחרות (הש' פיליפים א:17-15). אולם, הסיבה האחת שמכילה את כל האחרות היא מחסור באהבה. פאולוס הקדוש אומר, "אִם בִּלְשׁוֹנוֹת בְּנֵי אָדָם וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כִּנְחֹשֶׁת הוֹמָה אוֹ כִּמְצִלְתַּיִם רוֹעֲשִׁים" (קורינתים א' יג:1).

הניסיון לימדני דבר אחד: ניתן להכריז את ישוע המשיח מסיבות שאינן קשורות כלל לאהבה. מישהו יכול להכריז אותו מתוך רצון להמיר אחרים או לזכות את כנסייתו הקטנה בלגיטימציה בשל הגדלת כמות החברים בה, בייחוד אם הוא הקים את הכנסייה או שהיא הוקמה לא מזמן. משהו יכול להכריז אותו – מתוך תפישה מילולית של הציווי להביא את הבשורה על לסוף העולם (הש' מרקוס יג:10) – כדי למלא את מספר הנבחרים ולדחוק את קץ, את חזרת האדון.

כמה מן המניעים הללו אינם רעים לכשעצמם. אך אם הם המניעים היחידים הם לא מספיקים. הם חסרים את האהבה הכנה ואת החמלה לאנשים שהיא לב הבשורה. את בשורת האהבה ניתן לבשר אך ורק באהבה. אם איננו שואפים לאהוב את מי שנמצא מולנו, המילים שבאמתחתנו תהפוכנה בקלות לסלעים שיפצעו את שומעינו ומהם יהיה עליהם להסתתר, כאנשים המתחבאים מפני הסערה.

אני זוכר תמיד את השיעור שהמקרא מלמד אותנו בעקיפין באמצעות הסיפור של יונה. יונה נקרא בידי אלוהים ללכת ולדרוש בפני העיר נינווה. אך תושביה היו אויבי ישראל ולכן יונה לא אהב אותם. הוא מסופק ומרוצה כשהוא אומר להם "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" (יונה ג:4). הוא כלל לא נעצב מהחורבן שממתין להם. אולם, תושבי נינווה חוזרים בתשובה ואלוהים חס עליהם. בשלב הזה יונה נמצא במשבר. אלוהים אומר לו, כאילו מצדיק את החלטתו, "אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן ... וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה" (יונה ד:11-10). אלוהים צריך להשקיע מאמץ רב יותר כדי להחזיר אותו בתשובה מאשר את כל תושבי נינווה.

אהבו, אפוא, את העם, אך בנוסף ומעל הכול אהבו את ישוע. זוהי אהבת המשיח שאמורה להניע אותנו. "הַאִם אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי?" ישוע שואל את כיפא ובהמשך אומר לו "רְעֵה אֶת צֹאנִי" (הש' יוחנן כא:15 והילך). על הרעייה והדרשנות לנבוע מאהבה אמתית למשיח. עלינו לאהוב את ישוע מכיוון שרק מי שמאוהב בישוע יכול להכריז אותו לעולם באמונה עמוקה. אנשים מדברים בלהט רק על מה שהם מאוהבים בו.

בהכרזת הבשורה, בין אם בחיים או במילים, אנחנו לא רק נותנים לישוע כבוד, אלא גם משמחים אותו. נכון ש"שמחת הבשורה ממלאת את ליבבותיהם ואת חייהם של כל הפוגשים בישוע", אך נכון גם שמי שמפיץ את הבשורה ממלא את ליבו של ישוע בשמחה. תחושת השמחה והאושר שאדם חווה שעה שהוא מרגיש את התחושה חוזרת לאיבר שהיה משותק הוא אות קטן לשמחה שישוע חווה כשהוא חש שרוח הקודש משיבה לחיים איבר מת בגופו.

ישנה אמרה במקרא שעד עתה לא שמתי לב אליה: "כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו" (משלי כה:13). החום והקור לאורך הקציר גורמים לנו להגות בישוע על הצלב שצועק "אני צמא!". הוא הקוצר הגדול שצמא לנשמות ואותו אנו נקראים לרענן בשירותינו הצנוע לבשורה ובדבקות בה. יהיה רצון שרוח הקודש, "הגורם הפועל העיקרי בבישור", תזכה אותנו להסב לישוע את השמחה הזו בדברינו ובמעשינו, על פי הקריאה והתפקיד שיש לכל אחד מאתנו בכנסייה.