על קתולים וקופטים לדבר "בשפה המשותפת של האהבה"

בדבריו לאפיפיור טוודרוס השני, האפיפיור פרנציסקוס אמר שעל שתי הקהילות – הקופטית והקתולית – להתנגד לאלימות ולשתף פעולה כדי להעיד על המשיח בעולם.

בהזכירו את המפגש הראשון בין אפיפיור קתולי לקופטי לאחר שנים של פירוד,, בין פאולוס השישי לשנודה השלישי, במאי 1973, האפיפיור פרנציסקוס דיבר על ההתקדמות התיאולוגית ועל ההבנה ש"לא ניתן עוד למצוא מקלט מאחורי האמתלא של פירושים סותרים".

אמונה וטבילה משותפות

לצד האקומניזם של המחוות, המילים וההתחייבויות, האב הקדוש הדגיש שישנה אחדות רוחנית שמבוססת על האמונה המשותפת ועל הטבילה האחת. בקריאתו לקתולים ולאורתודוקסים לדבר ב"שפה המשותפת של האהבה", האב הקדוש קרא לכל הנוצרים לשתף פעולה יחדיו כדי לשאת את אמונתם אל העולם.

האפיפיור פרנציסקוס שיבח במיוחד את המנהיג האורתודוקסי על מאמציו לקדם יחסים טובים בין הקהילות הנוצריות באמצעות הקמת 'המועצה הלאומית של הכנסיות הנוצריות'.

אקומניזם של דם

לדברי האפיפיור פרנציסקוס, ההעמקה במסע האקומני ניזונה באורח פלאי מדמם של מרטירים רבים, מהמאות הקודמות אך גם מימינו אנו. הוא הזכיר את "דמם התם של הנוצרים החפים מפשע" שנהרגו בפיגועים האחרונים ואמר ש"מחוזקים בעדות זו, הבה נשאף להתנגד לאלימות בהטפת הטוב ובזריעתו, בקידום ההרמוניה ובשימור האחדות".

להלן דבריו של האפיפיור פרנציסקוס לאפיפיור טוודרוס השני בקהיר:

המשיח קם, באמת קם! [אל-מסיח קם, בלחקיקה קם!]

הוד קדושתך, אחי היקר,

לא עבר זמן רב מחגיגות הפסחא, לב החיים הנוצריים, שהתברכנו לחגוג השנה באותו היום. כך, התאחדנו בהכזרת הפסחא ובמובן מסוים, חיינו בשנית את חווייתם של התלמידים הראשונים ש"נִתְמַלְּאוּ שִׂמְחָה כִּרְאוֹתָם אֶת הָאָדוֹן" (יוחנן כ:20). שמחת הפסחא מתעצמת לאין ערוך בכך שאנו חוברים איש לרעהו בעבודת הקם לתחייה בתפילות ובכך שאנו שבים ומעניקים אחד לשני – בשמו – את הנשיקה ואת החיבוק הקדושים של השלום. על כך, אני מלא הודיה: בבואי לכאן כצליין, הייתי בטוח שאקבל את ברכתו של אח שציפה לי. חיכיתי בכיליון עניים לפגישה החדשה הזו, בזוכרי בבירור את הביקור של הוד קדושתך ברומא, זמן קצר לאחר בחירתי ב-10 במאי 2013. היום הזה הפך ברוב שמחה למועד בו מצוין מידי שנה את יום החברות בין הקופטים לקתולים.

בשעה שאנחנו צועדים בשמחה במסע האקומני שלנו, ארצה להזכיר במיוחד את נקודת הציון ביחסים בין הכס של כיפא לכס של מרקוס אליה הגענו בהכרזה המשותפת שנחתמה בידי קודמינו לפני למעלה מארבעים שנים ב-10 במאי 1973. לאחר "מאות של היסטוריה קשה", שאופיינה ב"הבדלים תיאולוגיים" הולכים וגדלים ש"טופחו והתרחבו בשל גורמים שאנים תיאולוגיים" וחוסר אמון הולך וגובר, יכולנו, בעזרת האלוהים, להכיר יחדיו באותו יום שהמשיח הוא "אל אמת בנוגע לאלוהותו ואדם אמתי בנוגע לאנושיותו" (הכרזה משותפת של האפיפיור פאולוס השישי והאפיפיור שנודה השלישי, 10 במאי 1973). אולם, למילים שבאות לאחר הצהרה זו חשיבות זהה וראוי להזכירן: בהן אנו מכירים בישוע המשיח כ"אדון ואל ומושיע ומלך". במילים הללו, הכס של מרקוס והכס של כיפא הכריזו על אדנותו של ישוע: יחד הצהרנו שאנחנו שייכים לישוע ושכל מה ששייך לנו – שייך לו.

יתר על כן, הבנו שמכיוון שאנחנו שייכים לו, לא נוכל עוד לפנות איש-איש לדרכו שלו, שכן זו תהיה בגידה ברצונו שכל תלמידיו "יִהְיוּ נָא כֻּלָּם אֶחָד [...] כְּדֵי שֶׁיַּאֲמִין הָעוֹלָם" (יוחנן יז:21). בעיני אלוהים, שרוצה ש"נושלם בהיותנו אחד" (פס' 23), לא ניתן עוד להסתתר מאחורי האמתלה של פירוש סותרים ובוודאי שלא מאחורי מאות שנים של היסטוריה ומסורות שהרחיקו אותנו אחד מהשני. כדבריו של הוד קדושתו יוחנן פאולוס השני, "בעניין הזה, אין לנו זמן לאבד! אחדותנו באדון האחד ישוע המשיח, ברוח הקודש האחת ובטבילה האחת כבר מייצגים מציאות עמוקה ויסודית" (נאום בפני פגישה אקומנית, 25 בפברואר 2000). על כן, לא זו בלבד שישנו אקומניזם של מחוות, מילים והתחייבויות, אלא כבר קיימת אחדות שמתחזקת מידי יום במערכת היחסים החיה עם האדון ישוע, אחדות ששורשיה באמונה עליה אנו מכריזים ועוגניה בטבילה שלנו ובכך שנהיינו בה "בריאה חדשה" (הש' קורינתים ב' ה:17). מכאן שעלינו תמיד לצאת שוב לדרך, כדי שנחיש את אותו יום לו אנו מצפים בכיליון עיניים בו נהיה באחדות מלאה ונראית סביב מזבח האדון.

במסע המרגש הזה, שכמו החיים עצמם מעולם לא קל ופשוט, אך כזה שהאדון קורא לנו להתמיד בו, אנחנו לא לבד. אנחנו מלווים על ידי המון קדושים ומרטירים שבאחדות מלאה קוראים לנו, הנמצאים כאן למטה, להיות צלם חי של "יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה" (גלטים ד:6). ביניהם, אין ספק שכיפא ומרקוס שמחים במיוחד על המפגש היום. הקשר שמאחד אותם גדול עד מאד. עלינו רק להיזכר שמרקוס הקדוש שם בלב ספר הבשורה פרי עטו את הכרזת האמונה של כיפא: "אַתָּה הַמָּשִׁיחַ". זו הייה תשובתו לשאלה הדחופה-לעד של ישוע: "וְאַתֶּם, מָה אַתֶּם אוֹמְרִים - מִי אֲנִי?" (מרקוס ח:29). היום כאז, רבים אינם יכולים לענות על השאלה הזו, ישנם אנשים שאף לא יכולים לשאול אותה ומעל הכול, מעטים שיכולים לענות עליה בשמחה שבהכרת ישוע, אותה השמחה בה - בחסד - אנחנו מצהירים עליו יחדיו. 

יחד, אפוא, אנו נקראים להעיד עליו, לשאת את אמונתנו לעולם, בייחוד בדרך בה אמורים לשאת אותה: בחיים בה, כך שנוכחותו של ישוע תועבר בחיים ותדובר בשפת האהבה החופשית והמוחשית. כקופטים-אורתודוקסים וקתולים, אנחנו תמיד יכולים להצטרף אחד לשני בדיבור אותה שפת אהבה משותפת: לפני שאנו גומלים חסדים, ראוי יהיה לשאול האם ניתן לעשות זאת יחד עם אחינו ואחיותינו שחולקים עמנו את האמונה בישוע. כך, בבניין אחדות במוחשיות של עדות שנחיית מידי יום ביומו, הרוח וודאי תפתח בהשגחתה דרכים בלתי צפויות לאחדות.

ברוח השליחית והבונה הזו, אתה, הוד קודשתך, ממשיך להפגין תשומת לב כנה ומלאת אחווה לכנסיית הקופטית-קתולית. אני מודה לך מקרב לב על הקרבה הזו, במצאה ביטוי ראוי לשבח במועצה הלאומית של הכנסיות הנוצריות, שהקמת כדי שהמאמינים בישוע יוכלו לעבוד יחדיו בקרבה יתרה למען רווחתה של החברה המצרית כולה. כמו כן, אני מעריך מאד את האירוח הלבבי שהוענק למפגש ה-13 של הוועדה הבינלאומית המשותפת לדיאלוג תיאולוגי בין הכנסייה הקתולית לכנסיות האוריינטליות-אורדותוקסיות, שהתקיים כאן בשנה שעברה בעקבות ההזמנה שלך.  זהו סימן טוב לבאות שהפגישה שהתכנסה לאחר מכן, השנה, התקיימה ברומא, כאילו נועד הדבר להעיד על המשכיות מסוימת בין הכס של מרקוס לכס של כיפא.

בכתבי הקודש, נראה שכיפא משיב בצורה מסוימת למרקוס על אהבתו בכך שהוא מכנה אותו "בְּנִי" (כיפא א' ה:13). אולם, כותב הבשורה ופעילותו השליחית קשורים בקשרי אחווה גם לפאולוס הקדוש, שלפני מותו כמרטיר ברומא, מציין את התרומה הרבה של מרקוס לשליחותו (הש' טימותיאוס ב' ד:11) ומזכיר אותו לעתים קרובות (הש' פילמון 24; קולוסים ד:10). אהבת אחים ואחדות בשליחות: אלו הם המסרים שדבר האלוהים ומקורותינו שלנו מסרו לנו. אלו הם זרעי הבשורה שאנו משקים בשמחה ובעזרת האלוהים תורמים לצמיחתם (הש' קורינתים א' ג:7-6).

ההתקדמות וההעמקה במסע האקומני מוזנים באורח פלא ובאופן די רלוונטי לימינו בידי האקומניזם האמתי של הדם. יוחנן הקדוש אומר לנו שישוע "בָּא בְּמַיִם וּבְדָם" (יוחנן א' ה:6). כך, מי שמאמין בו "מְנַצֵּחַ אֶת הָעוֹלָם" (יוחנן א' ה:5). במים ובדם: בחיים החדשים של טבילתנו המשותפת, חיים של אהבה נצחית שמיועדת לכול, גם במחיר חיינו. מה רב מספרם של המרטירים בארץ הזו, כבר מהמאות הראשונות לנצרות, שחיו את אמונתם בגבורה עד הקץ, ששפכו את דמם כדי לא להתכחש לאדון ולהיכנע לפיתויי הרע או אף לפיתוי הפשוט לגמול על רוע ברוע! המרטירולוגיה המפוארת של הכנסייה הקופטית מעידה על כך בעצמה. למרבה הצער, אפילו בשנים האחרונות, דמם של נוצרים חסרי ישע נשפך באכזריות: דמם התם מאחד אותנו. אחי היקר עד מאד, ממש כפי שירושלים של מעלה אחת היא, כך היא גם המרטירולוגיה שלנו – סבלכם הוא גם סבלנו. מחוזקים בעדות הזו, הבה נשאף להתנגד לאלימות בהטפת השלום ובזריעתו, בקידום ההרמוניה ובשימור האחדות, בתפילה שכל הקורבנות הללו יפתחו את הדרך לעתיד של אחדות מלאה בנינו ושל שלום לכול.

ההיסטוריה  המרשימה של הקדושה בארץ הזאת יוצאת דופן לא רק בקורבנם של המרטירים. מיד עם תום הרדיפות הקדומות, צורת חיים חדשה ובלתי אנוכית קמה כמתנה מהאדון: הנזירות נולדה במדבר. כך, לאחר הניסים הכבירים שאלוהים חולל במצרים ובים סוף (הש' תהילים קו:22-21), בא נס החיים החדשים שהפריחו בקדושה את השממה. ברגשות הערכה למורשת המשותפת שלנו, באתי כצליין לארץ הזו, בה האדון עצמו אוהב לבקר. הרי כאן הוא ירד ברוב פאר להר סיני (הש' שמות כד:16) וכאן, בענווה, הוא מצא מחסה כילד (הש' מתי ב:14).

הוד קדושתך, אחי היקר, יהי רצון שהיום האדון יעניק לנו לצעוד יחדיו כצליינים של אחדות וכשליחים של שלום. במסע הזה, יהי רצון שמרים הבתולה תאחז בידנו – היא שהביאה לכאן את ישוע ושהמסורת התיאלוגית המצרית היללה מימים ימימה כ"תאוטוקוס", אם האלוהים. בתואר הזה, אנושיות ואלוהות מתאחדים מכיוון שבאמו, אלוהים נעשה אדם לעד. יהיה רצון שהבתולה המבורכת, שמובילה ללא הרף לישוע, ההרמוניה המושלמת בין האלוהי לאנושי, תביא פעם נוספת פיסת שמים ארצה.