2017-04-28 16:00:00

האפיפיור באל-אזהר: על מנהיגים דתיים לחשוף אלימות ושנאה


על מנהיגים דתיים לגנות הפרות זכויות אדם ולחשוף ניסיונות להצדיק אלימות ושנאה בשם אלוהים. זהו המסר של האפיפיור פרנציסקוס בדברים שנשא ביום ו' האחרון בכנס השלום הבינלאומי באוניברסיטת אל-אזהר שבקהיר. דבריו של האפיפיור נאמרו בתחילת ביקורו הדו-יומי במצרים לאחר ביקור דיפלומטי אצל נשיא מצרים, עבדל-פתח א-סיסי.

לאחר שהאזין לדברי הפתיחה של האמאם הגדול של אל-אזהר, שייח אחמד אל-טייב, האפיפיור דיבר על "המורשת התרבותית שלא תסולא בפז" של מצרים, באמרו שיש צורך בתבונה וברוחב אופקים כדי להבטיח שלום בהווה ובעתיד.

בקריאתו לדיאלוג בינדתי מכבד, האפיפיור פרנציסקוס אמר שהחלופה היחידה לתרבותיות של מפגש תרבותי הוא "חוסר התרבות של העימות". בהזכירו את הביקור של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי אצל הסולטן של מצרים לפני 800 שנים, האב הקדוש קרא לדיאלוג שמבוסס על כנות ועל האומץ לקבל את ההבדלים בין הצדדים.

בדבריו על הברית שאלוהים העניק למשה על הר סיני, האפיפיור אמר שהדת אינה יכולה להיות מנותבת למרחב האישי בלבד ובה בעת, שאסור לבלבל את המרחב הדתי עם המרחב הפוליטי ושלדת עצמה אסור להתפתות לקריאותיהם של כוחות ארציים ששואפים לנצלה.

אמונה ואלימות לא יכולים לדור בכפיפה אחת

בלב תורת משה, המשיך האפיפיור, נמצאת המצוווה "לא תרצח". האב הקדוש הדגיש שהאלימות "היא שלילתו של כל ביטוי דתי אמתי" ושעל מנהיגים דתיים "לחשוף" אלימות ואנוכיות שמתחזות לקדושה. יחד, הדגיש, "הבה נחזור ונאשר את העובדה שהאלימות והדת, האמונה והשנאה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת" ובמקום זאת נעמוד על ערך "קדושתם של כל חיי אדם".

הנשק 'מאכיל את סרטן המלחמה'

בדומה לדבריו של השייח אל-טייב, האפיפיור פרנציסקוס חזר על קריאתו לסיים את הסחר בכלי נשק, באמרו שכשנשקים מיוצרים ונמכרים "במוקדם או במאוחר ייעשה בהם שימוש". רק בחשיפת "התמרונים האפלוליים שמאכילים את סרטן המלחמה ניתן למנוע את גורמיו האמתיים", אמר.

רודפי שלום ולא פופוליסטים

לבסוף, האפיפיור הדגיש את חשיבות המאמץ למיגור העוני והמלחמה בגל הפופוליזם הגואה שלא מקדם את היציבות ואת השלום. האפיפיור הזהיר שכל פעולה חד-צדדית שלא מקדמת פתרונות בונים ומשותפים היא "מתנה לחסידי הקיצוניות והאלימות". לדבריו, מה שהעולם שלנו צריך הוא "רודפי שלום, לא מסיתים לעימות; כבאים ולא מציתים; מטיפי שלום ולא יזמי הרס".

להלן תרגום מלא לעברית של דברי האפיפיור פרנציסקוס בכנס הבינלאומי לשלום במרכז הכנסים של אל-אזהר שבקהיר:

א-סלאם עליכום!

שלום עליכם!

אני רואה באפשרות שניתנה לי להתחיל את ביקורי במצרים כאן וביכולת שלי לפנות אליכם במהלך הכנס הבילנאומי לשלום מתנה גדולה. אני מודה לאימאם הגדול על התכנון והארגון של הכנס ועל כך שברוב טובו הזמין אותי להשתתף בו. ארצה לחלוק עמכם כמה הגיגים שמקורם בקורות הארץ המפוארת הזו, שלאורך הדורות הופיעה על מפת העולם כארץ של ציביליזציה וכארץ הבריתות.

ארץ הציביליזציות

מקדמת דנא, התרבות שצמחה על גדול הנילוס והציביליזציה היינו הך היו. מצרים הניפה את לפיד התבונה, הביאה לעולם מורשת תרבותית שלא תסולא בפז – מורשת שמורכבת מחכמה וממקוריות –, גילויים מתמטיים ואסטרונומיים וצורות מאלפות של אדריכלות ואמנות צורנית. החתירה לידע והערך הרב שניתן לחינוך היו פרי החלטה מודעת של יושבי הארץ הזו והניבו פירות רבים לעתיד. אנו זקוקים להחלטות דומות לעתידנו, החלטות של שלום ולמען השלום, שכן לא יהיה שלום ללא חינוך הולם לדורות הבאים. כמו כן, הצעירים כיום אינם יכולים לזכות לחינוך הולם, אלמלא דמותם תתעצב בהתאם לטבעו של האדם כיישות פתוחה שמכוננת באמצעות יחסיה עם הזולת.

החינוך נעשה לחכמת חיים כשהוא מסוגל "להוציא" מהאדם את הטוב ביותר שבו, להביאו במגע עם "האחד" שנשגב ממנו ועם העולם סביבו, לטפח רגשי זהות פתוחים ולא מסוגרים. החכמה מחפשת את האחר, מתגברת על הפיתוי לנוקשות ולצרות אופקים, היא פתוחה ונמצאת בתזוזה, צנועה ודורשת-תשובות בה בעת, היא מסוגלת להעריך את העבר ולנהל שיח עם ההווה תוך שימוש בכלים פרשניים הולמים. החכמה מכוננת עתיד בו בני האדם לא מנסים לקדם את סדר היום שלהם, אלא לכלול אחרים כחלק אינטגראלי מעצמם. החכמה מחפשת ללא לאות ואף עתה, לזהות הזדמנויות למפגש ולשיתוף. החכמה לומדת מן העבר שהרוע מוביל רק לעוד רוע ושאלימות מובילה רק לעוד אלימות במעגל שבסופו של דבר כולא את כולם. החכמה דוחה את הצביעות ואת השימוש לרעה בשררה, היא מתמקדת בכבוד האדם – כבוד שיקר בעיני אלוהים – ובמוסר שראוי לאדם, שלא חושש מהזולת ומשתמש בדרכי הידיעה שהבורא העניק לנו.

במיוחד בעניין הדיאלוג ובייחוד בדיאלוג הבינדתי, אנו נקראים לצעוד יחדיו ללא הרף באמונה איתנה שהעתיד תלוי גם במפגשים בין דתות ותרבויות. בהקשר הזה, עבודתה של הוועדה המעורבת לדיאלוג בין המועצה האפיפיורית לדיאלוג בינדתי והוועדה של אל-אזהר לדיאלוג מעניקה לנו דוגמה מוחשית ומעודדת. שלושה דברים בסיסיים יכולים לסייע בדיאלוג הזה, אם הם יחוברו זה לזה כראוי: החובה לכבד את הזהות של האדם עצמו ושל הזולת, האומץ לקבל הבדלים וכוונות כנות.

החובה לכבד את הזהות של האדם עצמו ושל הזולת – מכיוון שדיאלוג אמתי לא יכול להיבנות על גבי עמימות או רצון להקריב משהו כדי לרצות אחרים. האומץ לקבל הבדלים – מכיוון שמי ששונה, תרבותית או דתית, לא צריך להיתפש כאויב או לזכות ליחס כזה, אלא להתקבל בברכה כחבר לדרך, באמונה כנה שטובתו של כל אחד טמונה בטובת הכלל. כוונות כנות – מכיוון שדיאלוג, כביטוי אמתי של אנושיותנו, הוא לא אסטרטגיה להשגת מטרות מסוימות, אלא דרך לאמת, כזו שיש לפסוע בה בסבלנות כדי להפוך את התחרות לשיתוף פעולה.

חינוך לפתיחות מכבדת ולדיאלוג כן עם הזולת, להכרת זכויותיו וחירויותיו הבסיסיות – בייחוד חופש הדת – היא הדרך הטובה ביותר לבנות יחדיו את העתיד, להיות בנאיה של הציביליזציה. זאת מכיוון שהחלופה היחידה לתרבותיות של המפגש היא חוסר התרבות שבעימות. כדי להתמודד ביעילות עם הברבריות של מי שמלבה שנאה ואלימות, עלינו ללוות את הצעירים, לסייע להם בדרך לבגרות וללמד אותם להגיב להיגיון המסוכן של הרוע בעבודה סבלנית לטיפוח הטוב. בדרך הזו, הצעירים, כעצים השתולים על פלגי מים, יכולים להכות שורשים איתנים באדמת ההיסטוריה ולצמוח אל עבר השמים איש בחברת רעהו; הם יכולים להפוך מידי יום את האויר המזוהם של השנאה לחמצן האחווה.

בהתמודדת עם האתגר התרבותי העצום הזה, אתגר דחוף ומרגש בה בעת, אנחנו – נוצרים, מוסלמים וכל המאמינים – נקראים להעלות תרומה מיוחדת: "אנחנו חיים תחת שמשו של אותו אל רחום [...] לכן, אנחנו יכולים לקרוא אחד לשני אחים ואחיות במלא מובן המילה [...] מכיוון שללא אלוהים, חיי האדם יהיו כשמיים ללא שמש". יהי רצון ששמש האחווה המחודשת בשם אלוהים תזרח בארץ שטופת השמש הזו, עבור שחר של ציביליזציה של שלום ומפגש. יהי רצון שפרנציסקוס הקדוש מאסיזי, שלפני שמונה מאות שנים הגיע למצרים ונפגש עם הסולטן אל-מלכ אל-כאמל, יתפלל למעננו עבור כוונה זו.

ארץ הבריתות

במצרים, לא רק שמש החכמה זרחה, אלא גם אורן הססגוני של הדתות האיר על הארץ הזו. כאן, לאורך המאות, שוני דתי הביא לקיומה של "מערכת העשרה הדדית בשירות הקהילה הלאומית האחת". אמונות שונות נפגשו ומגוון של תרבויות שולב מבלי להתבולל, מתוך הכרה בחשיבות הפעילות עבור טובת הכלל. "בריתות" שכאלו, נצרכות בדחיפות גם היום. כאן, אקח כסמל את "הר הברית" שנמצא בארץ הזו. מעל הכול, הר סיני מזכיר לנו שבריתות אמתיות עלי אדמות לא יכולות להתעלם מהשמים, שבני האדם לא יכולים לנסות לפגוש אחד את השני בשלום בכך שהם ידחקו את אלוהים אל מחוץ לאופק והם לא יכולים לטפס על ההר כדי לנכס את אלוהים לעצמם (הש' יחזקאל יט:12).

זוהי תזכורת נחוצה בפני הפרדוקס המסוכן של הזמן הזה. מצד אחד, הדת הולכת ומנותבת למרחב הפרטי, כאילו לא מדובר בממד מהותי לאדם ולחברה. בה בעת, קיים בלבול בין המרחב הדתי למרחב הפוליטי והם לא מובדלים כראוי. הדת מסתכנת בהישאבות לניהול ענייני דיומא ובכך שתתפתה בידי יוקרת השררה הארצית שלמעשה מנצלת אותה. עולמנו היה עד לגלובליזציה של כלים טכניים שימושיים רבים, אך גם גלובליזציה של אדישות ושל הזנחה שמתקדמת באמוק שקשה לקיים. כתוצאה מכך, מתעורר עניין מחודש בשאלות הגדולות בנוגע למשמעות החיים. אלו הן השאלות שהדתות מביאות לקדמת הבמה, מזכירות לנו את המקורות שלנו ואת קריאתנו המוחלטת. אנחנו לא מיועדים לכלות את כוחותינו על ענייניו הערטילאים והחולפים של העולם הזה, אלא לצעוד לקראת המוחלט שהוא יעדנו. מכל הסיבות הללו, במיוחד בימינו, הדת היא לא בעיה, אלא חלק מהפתרון: כנגד הפיתוי להתפשר על חיים בנאליים וחסרי מעוף, בהם הכול מתחיל ומסתיים 'כאן למטה', הדת מזכירה לנו שעלינו לשאת את ליבנו לשוכן במרומים כדי ללמוד כיצד יש לבנות את משכן האדם.

בחזרה להר סיני, ברצוני להזכיר את הדיברות שניתנו שם, אפילו לפני שנחקקו על הלוחות. במרכזם של עשרת הדיברות, מהדהדרת ופונה לכל איש ועם בכל הדורות המצווה "לא תרצח" (שמות כ:13). אלוהים, אוהב החיים, מעולם לא פוסק לאהוב את האדם ועל כן הוא קורא לנו לדחות את דרך האלימות כתנאי הכרחי לכל "ברית" ארצית. בראש ובראשונה וביחוד בימינו אנו, הדתות נקראות לכבד את הציווי הזה, מכיוון שעל אף הצורך שלנו במוחלט, חובה עלינו לדחות כל "הפיכה למוחלט" שתצדיק אלימות שכן, אלימות היא שלילת כל ביטוי דתי אמתי.

כמנהיגים דתיים, אנחנו נקראים, אפוא, לחשוף את האלימות שמתחזה לקדושה ומבוססת על "הפיכתה למוחלט" של האנוכיות, יותר מאשר על פתיחות אמתית למוחלט. מוטלת עלינו החובה לגנות הפרות של כבוד האדם ושל זכויות האדם, לחשוף ניסיונות להצדיק כל צורה של שנאה בשם הדת ולגנות את הנסיונות הללו כקריקטורות אליליות של אלוהים, יתקדש שמו, הוא אלוהים השלום, אלוהי הסלאם. השלום לבדו, אפוא, קדוש ושום מעשה אלימות לא יכול להתבצע בשם אלוהים, מכיוון שהוא יחלל את שמו.

יחד, בארץ בה השמים והארץ נפגשים, ארץ הבריתות בין העמים והמאמינים, הבה נאמר פעם נוספת 'לא!' ברור לכל צורה של אלימות, נקמה ושנאה שמתקיימות בשם הדת או בשם האלוהים. הבה נשוב ונאמר יחדיו שהאלימות והדת, האמונה והשנאה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. הבה נכריז יחדיו על קדושתם של כל חיי האדם כנגד כל צורה של אלימות, גופנית, חברתית, חינוכית או פסיכולוגית. אם מקורה אינו בלב כן ובאהבה אמתית לאל הרחמן, האמונה היא לא יותר ממוסכמה או מבנה חברתי שלא משחרר את האדם, אלא מוחץ אותו. הבה נאמר יחד: ככל שאנו גדלים באהבת האלוהים, כך אנו גדלים באהבת הזולת.

אולם, מטרתה של הדת אינה רק לחשוף את הרע, יש לה גם קריאה מהותית לקדם את השלום, היום אולי אף יותר מאי פעם. מבלי להיכנע לצורות זמינות של סינקרטיזם, המשימה שלנו היא להתפלל איש עבור רעהו, לבקש מאלוהים את מתנת השלום, לעודד אחד את השני, לקיים דיאלוג ולקדם הרמוניה ברוח של שיתוף פעולה וחברות. אנחנו, כנוצרים, "לא יכולים להתפלל לאלוהים אבי הכול באמת אם אנחנו מתייחסים לאדם כלשהו כאילו הוא לא אחינו או אחותנו, שכן כולם נבראו בצלם אלוהים". יתר על כן, אנחנו יודעים שבלהט הקרב שלו כנגד הרוע שמאיים על עולם שפסק להיות "מקום של אחווה אמתית", אלוהים מבטיח לכל מי שבוטח באהבתו ש"דרך האהבה פתוחה בפני בני האדם והמאמץ לכונן אחווה כלל-עולמית לא נערך לשווא". אדרבה, המאמץ חיוני: כמעט ואין טעם להרים את קולנו ולרוץ למצוא כלי נשק להגנתנו, מה שאנחנו צריכים היום הוא רודפי שלום, לא מסיתים לעימות; כבאים ולא מציתים; מטיפי שלום ולא יזמי הרס.

מטריד לציין שבשעה שהמציאות הקונקרטית של חיי האנשים זוכה ליחס מתעלם לטובת מזימות עלומות, צומחות צורות דמגוגיות של פופוליזם. אלו וודאי לא מסייעות לכינון שלום ויציבות. שום הסתה לאלימות לא תבטיח שלום וכל פעולה חד צדדית שלא כוללת תהליכים בונים ומשותפים היא למעשה מתנה לחסידי הקיצוניות והאלימות.

כדי להימנע מסכסוכים ולבנות שלום, חיוני שלא נחסוך כל מאמך במיגור מצבי עוני וניצול, בהם הקציוניות פושה בקלות יתרה, ובחסימת זרימת הכסף וכלי הנשק לידיהם של מי שמעודד אלימות. בצורה רחבה אף יותר – יש לשים סוף לריבוי כלי הנשק: אם הם מיוצרים ונמכרים, במוקדם או במאוחר ייעשה בהם שימוש. רק בחשיפת התמרונים האפלוליים שמאכילים את סרטן המלחמה ניתן למנוע את גורמיו האמתיים. מנהיגים לאומיים, מוסדות והתקשורת מחויבים לבצע את המשימה הדחופה והחיונית הזו. כך גם כולנו, כול מי שיש לו תפקיד בתרבות – כל אחד בתחומו. אלוהים, ההיסטוריה והעתיד פוקדים עלינו להניע תהליכים של שלום, לשאוף להניח יסוד יציב להסכמים בין עמים ומדינות. זוהי תקוותי שהארץ האצילה והאהובה הזו, מצרים, תזכה – בעזרת האלוהים – להמשיך להגיב לקריאה שהיא קיבלה, להיות ארץ הציביליזציה והבריתות וכך לתרום להתפתחותם של תהליכי שלום עבור עמה האהוב ועבור המזרח התיכון כולו.

א-סלאם עליכום! שלום עליכם!








All the contents on this site are copyrighted ©.