:רשתות חברתיות

:RSS

:ישומונים

  

רדיו ותיקן

קול האפיפיור והכנסיה בשיח עם העולם

שפה:

האפיפיור פרנציסקוס / דרשות

האפיפיור פרנציסקוס: דרשת יום א' של הלולבים

האפיפיור פרנציסקוס עורך את מיסת יום א' של הלולבים בכיכר פטרוס הקדוש שבוותיקן, 9 באפריל 2017 – רויטרס - ANSA

13/04/2017 13:14

 

האפיפיור פרנציסקוס נשא את דרשתו לכבוד יום א' של הלולבים בכיכר פטרוס הקדוש. להלן תרגום מלא לעברית של הדרשה:

 

**********************************************

 

ניתן לומר שהחגיגות של היום מתוקות ומרות גם ביחד. שמחות ועצובות באותה העת. אנו מציינים את כניסתו של האדון לירושלים לקול קריאות התלמידים שמכיריזים על מלכותו. אולם, אנו מכריזים ברוב הוד גם את קורות ייסוריו שבבשורה. בניגוד משווע, לבבותינו חווים בזעיר אנפין את מה שישוע עצמו וודאי חש בליבו שלו באותו היום, כשהוא שמח עם תלמידיו ובכה על ירושלים.

 

במשך שלושים ושתיים שנים, הצד המשמח של יום א' הזה הועשר בהתלהבות של צעירים, הודות לחגיגות יום הנוער העולמי. השנה, הוא מצוין ברמת ההגמוניה המקומית, אך בכיכר פטרוס הקדוש, הוא יצוין ברגע מרגש ומשמעותי – כשהצלב של יום הנוער העולמי יעבור מהצעירים של קרקוב לצעירים של פנמה.

 

הבשורה ששמענו לפני התהלוכה (מתי כא:11-1) מספרת על ישוע בשעה שהוא יורד מהר הזיתים על גבה של אתון שטרם רכב עליה איש. היא מדברת על ההתלהבות של התלמידים שמריעים לאדונם בקריאות של שמחה ואנחנו יכולים לדמיין בעיני רוחנו את ההתרגשות של הילדים והצעירים של העיר, שהצטרפו להמולה. ישוע עצמו רואה בקבלת הפנים השמחה הזו כוח בלתי ניתן לעצירה שמקורו ברצון האלוהים. הוא משיב לפרושים הנסערים: "אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם אֵלֶּה יִשְׁתְּקוּ, הָאֲבָנִים תִּזְעַקְנָה" (לוקס יט:40).

 

אולם, ישוע – התגשמות הכתובים – שנכנס לעיר הקודש בצורה הזו, לא מוכר לאיש אשליות שווא, הוא לא נביא של עידן חדש ואיננו מתחזה. אדרבה, נראה בבירור שהוא המשיח שמגיע בדמותו של משרת, משרתו של אלוהים ומשרתם של בני האדם, והוא הולך אל עבר ייסוריו. הוא ה-"סבלן" הגדול, שסובל את כל כאבה של האנושות.

 

לכן, כשאנו מכריזים בשמחה על מלכנו, הבה נחשוב על הסבל שהוא יצטרך לעבור בשבוע הזה. הבה נחשוב על הקללות והנאצות, המלכודות והבגידות, הנטישה למשפט עוולה, המכות, המלקות ועטרת הקוצים. ולבסוף, על דרך הצלב שמובילה לצליבה.

 

הוא דיבר על כך בבהירות עם תלמידיו: "מִי שֶׁרוֹצֶה לָבוֹא אַחֲרַי, שֶׁיִּתְכַּחֵשׁ לְעַצְמוֹ וְיִקַּח אֶת צְלָבוֹ וְיֵלֵךְ אַחֲרַי" (מתי טז:24). ישוע מעולם לא הבטיח כבוד והצלחה. הבשורות מבהירות זאת. הוא תמיד הזהיר את ידידיו שזו תהיה דרכו ושהנצחון הסופי יושג באמצעות הייסורים והצלב. כל זה נכון גם לגבינו. הבה נבקש את החסד ללכת אחר ישוע בנאמנות, לא במילים אלא במעשים. הבה נבקש את הסבלנות לשאת את צלבנו שלנו, לא לסרב לו או להניח אותו, אלא, בהביטנו בו, להרים אותו ולשאת אותו מידי יום.

 

הישוע הזה, שמקבל את ה"הושענות" מהקהל, מודע עד מאד לכך שאחריהן תבוא הצעקה: "צלוב אותו!". הוא לא מבקש מאתנו להגות בו רק בתמונות ובתצלומים או בסרטונים שמסתובבים ברשת. לא. הוא נוכח באחינו ובאחיותינו הרבים שסובלים כמוהו היום: הם סובלים מעבדות, מאסונות משפחתיים, ממחלות. הם סובלים ממלחמות ומטרור, מאינטרסים חמושים ונכונים לפגוע. נשים וגברים שמרומים, שכבודם מחולל, שמושלכים הצידה. ישוע נמצא בהם, בכל אחד מהם, בפנים מצולקות ובקול שבור הוא מבקש שיביטו לו בעיניים, שיכירו בו, שיאהבו אותו.

 

לא מדובר בישוע אחר, אלא באותו הישוע שנכנס לירושלים בניענועי לולבים. זהו אותו ישוע שמוסמר לצלב ומת בין שני פושעים. אין לנו אדון זולתו: ישוע, המלך העניו של הצדק, הרחמים והשלום. 

13/04/2017 13:14