:רשתות חברתיות

:RSS

רדיו ותיקן

קול האפיפיור והכנסיה בשיח עם העולם

שפה:

ותיקן / ארועים

האב קנטלמסה דורש דרשה חמישית של צום הארבעים בפני האפיפיור ופמלייתו

המטיף האפיפיורי, האב רניינו קנטלמסה הקפוצ'יני, דרש את דרשתו החמישית לכבוד צום הארבעים ביום ו' האחרון. בדרשה נכחו האפיפיור ופמלייתו. - AP

21/03/2016 05:48

המטיף האפיפיורי, האב רניינו קנטלמסה הקפוצ'יני, דרש את דרשתו החמישית לכבוד צום הארבעים ביום ו' האחרון. בדרשה נכחו האפיפיור ופמלייתו.

להלן הדרשה המלאה בעברית:

האב רניינו קנטלמסה הקפוצ'יני

דרשה חמישית לצום הארבעים 2016

"הדרך לאחדות בקרב הנוצרים"

מחשבות על  UnitatisRedintegratio

הדרך האקומנית לאחר מועצת הוותיקן השנייה

תורת הפרשנות המודרנית הכירה לנו את עקרון "תולדות ההשפעות" (Wirkungsgeschichte) של האנס-גיאורגגאדאמר. על פי תפישה זו, כדי להבין את טקסט עלינו לקחת בחשבון את ההשפעות שלו לאורך ההיסטוריה, להיכנס להיסטוריה הזו ולנהל עמה דיאלוג. [1] העיקרון הזה שימושי ביותר בקריאת הכתובים. הוא מראה לנו את מה שאיננו יכולים להבין לגמרי בברית הישנה ללא אור התגשמותה בחדשה ואת מה שאיננו יכולים להבין בחדשה מבלי הפרי שהיא נשאה בחיי הכנסייה. מחקר היסטורי-בלשני של "מקורות", של השינויים בטקסט, לא מספיק לכשעצמו. עלינו לקחת בחשבון את ההשפעות של הטקסט עצמו. זהו עקרון שישוע ניסח הרבה לפני כן, באמרו שכל עץ יוכר על פי פירותיו (הש' לוקס ו:44).

כפי שראינו בדרשות הקודמות, ניתן ליישם גרסה מותאמת של העיקרון הזה גם בקריאת הטקסטים של מועצת הוותיקן השנייה. כיום ארצה להראות כיצד ניתן להחילו על ההצהרה על האקומניזם, UnitatisRedintegratio, בה תתמקד דרשה זו. חמישים שנים של מסע והתקדמות בדרך האקומנית יכולות להדגים את חיותו של הטקסט. לאחר הזכרת הסיבות העמוקות שהובילו את הנוצרים לשוב ולחפש את האחדות בקרבם, ולאחר ציון הגישה שהחדשה שהתפשטה בקרב נוצרים מכנסיות שונות, אבות המועצה ניסחו כך את מטרת המסמך:

הכנסייה מעידה על כל אלה בשמחה. היא הכריזה זה מכבר את הוראותיה על הכנסייה ועתה, מתוך רצון להשיב את האחדות בקרב כל תלמידי המשיח, היא חפצה להציב בפני כל הקתולים את הדרך והאמצעים בהם גם הם יכולים להגיב לחסד הזה ולקריאה האלוהית הזו. [2]

התגשמות המסמך ופירותיו מתחלקים לשני סוגים. ברמה הדוקטרינרית והמוסדית, הוקמה המועצה האפיפיורית לקידום האחדות הנוצרית. בנוסף, החלו דיאלוגים עם כמעט כל הזרמים הנוצריים, במטרה לקדם הבנה הדדית טובה יותר באמצעות השוואה בין עמדותינו והתגברות על דעות קדומות.

לצד האקומניזם הרשמי והדוקטרינרי, כבר ממהתחלה קם ועלה לו אקומניזם של מפגש אישי ופיוס. בעניין זה ישנן כמה פגישות יוצאות דופן שאפיינו את המסע האקומני בחמישים השנים האחרונות: הפגישה בין פאולוס השישי והפטריארך אתאנגורס, הפגישות הרבות מספור של יוחנן פאולוס השני ובנדיקטוס השישה עשר עם מנהיגיהן של כנסיות נוצריות שונות, הפגישה של האפיפיור פרנציסקוס עם הפטריארך ברתולומאוס בשנת 2014 ולבסוף, לפני כמספר שבועות, הפגישה בקובה עם קיריל, הפטריארך של מוסקבה. הפגישות הללו פתחו כיוונים ואופקים חדשים עבור התנועה האקומנית.

האקומניזם הרוחני כולל גם יוזמות רבות בהן מאמינים מכנסיות שונות נפגשים כדי להתפלל ולהכריז יחדיו את הבשורה – ללא כל כוונה להמיר-דת ותוך נאמנות מלאה לכנסיותיהם. התברכתי בהשתתפותי במפגשים רבים כאלה. אחד מהם השאיר עליי רושם ייחודי, זו הייתה מעין נבואה ויזואלית על היעד שאליו על התנועה האקומנית להוביל אותנו.

בשנת 2009 התקייםבשטוקהולם כנס דתי בשם "הופעתו של ישוע". ביום האחרון, מאמינים מכנסיות רבות באו כל אחד מרחוב אחר והתקדמו אל עבר מרכז העיר. הקבוצה הקטנה של הקתולים, בהנהגת הבישוף המקומי, התקדמה גם היא לאורך הרחוב בתפילה. עם ההגעה למרכז, השורות השונות התפרקו והתמזגו לקהל אחד שהכריז על אדנותו של המשיח – קהל של 18,000 צעירים וצופים המומים מן הצד. מה שהיה אמור להיות מופיע "עבור" ישוע, הפך למופע עוצמתי "של" ישוע. נוכחותו הייתה כמעט מוחשית במדינה שלא רגילה לביטויים דתיים שכאלה.

ההתפתחויות שהתרחשו כתוצאה מהמסמך על האקומניזם הן גם פרי רוח הקודש ואות לחג השבועות החדש לו פיללו אבות המועצה. כיצד שכנע המשיח הקם את השליחים להיפתח לגויים ולקבל אותם לקהילה הנוצרית? הוא הוביל את כיפא לביתו של קורנליוס שר המאה והכריח אותו לראות את ביאת רוח הקודש על הנוכחים באותה הדרך בה חוו זאת השליחים בחג השבועות: הם דיברנו בלשונות ועבדו את אלוהים בקול גדול. לא נותר לכיפא אלא להסיק ש"אִםאֱלֹהִיםנָתַןלָהֶםאֶתאוֹתָהּהַמַּתָּנָהכְּמוֹשֶׁנָּתַןלָנוּ ... מִיאֲנִישֶׁאוּכַללַעֲצֹרבְּעַדאֱלֹהִים?" (מעשי השליחים יא:17).

האדון הקם לתחייה עושה זאת גם היום. הוא שולח את רוחו ואת מתנותיו, לעתים באמצעות אותם ביטויים חיצוניים ממש, על מאמינים מכנסיות שונות, גם לאלו שאת אמונותיהם ראינו כרחוקות ביותר מהאמונות שלנו. כיצד אנו יכולים שלא לראות בכך אות לקריאתו לקבלם אותם ולהכיר בהם כאחים ואחיות, גם אם אנחנו עדיין בעיצומה של הדרך לאחדות מלאה יותר ברמה הנראית? בכל אופן, זה מה שהניע אותי לאהוב את האחדות הנוצרית, על אף שלפני המועצה לימודיי הרגילו אותי לראות באורתודוקסים ובפרוטסטנטים "יריבים" בלבד, כאלו שיש לנצח באמצעות טיעונים תיאולוגיים.

שנה לפני ציון חמש מאות שנים לרפורמציה (1517(

במהלך צום הארבעים דאשתקד, ניסיתי להציג את תוצאות הדיאלוג האקומני עם המזרח האורתודוקסי ברמה התיאולוגית. אספתי את ההגיגים הללו לספרון שנקרא "שתי ריאות, נשימה אחת" והכותרת עצמה מעידה על מה ששאפנו אליו ועל מה שהתגשם ברובו. [3] הפעם ארצה להפנות את תשומת הלב למערכת היחסים עם השותף הגדול השני לדיאלוג האקומני, העולם הפרוטסטנטי, לא כדי להיכנס לסוגיותהיסטוריות ואמוניות, אלא כדי להראות כיצד אנו נקראים להמשיך במאמצים להשיב למערב הנוצרי את אחדותו.

מאורע אחד מיוחד הופך את המאמץ הזה לרלוונטי במיוחד. בשנת 2017 העולם הנוצרי מתכונן לציין את השנה החמש מאות לרפורמציה. עבור העתיד של הכנסייה כולה, חיוני שלא נפספס את ההזדמנות הזו בכך שנכלא את עצמנו בעבר או נגביל את עצמנו לניסיון למנות את המקומות בהם הצדדים השונים צדקו או טעו. אני מאמין שזהו הרגע לבצע קפיצה גדולה קדימה, כמו אנייה שהגיעה לתא-שיט או לתעלה שמאפשרים לה לנווט בצורה טובה יותר.

המצב השתנה בצורה ניכרת בחמש מאות השנים האחרונות, אך כמו תמיד, קשה לשים לב לכך. הסיבות שהובילו לפירוד בין הכנסייה הרומית לרפורמציה במאה השש-עשרה היו בעיקר שטרי-המחילה והדרך בה חוטאים מוצדקים. אך, האם ביכולתנו לומר שכיום אלו הן הבעיות שבעטיין אמונתם של בני האדם קמה או נופלת? בכנס שנערך במרכז לאחדות ברומא, הקרדינל וולטר קספר העיר נכונה שבעוד שהבעיה העיקרית עבור לותר הייתה הדרך להתגבר על תחושת האשמה ולמצוא אל מלא רחמים, כיום הבעיה הפוכה: כיצד להשיב את משמעותו האמתית של החטא בקרב אנשים ששכחו אותו לחלוטין?

סבורני שהדיון בן מאות השנים בין הקתולים לפרוטסטנטים על אמונה ומעשים גרם לנו לאבד את הנקודה העיקרית של המסר הפאוליני. מעל הכול, מה שהשליח רצה לומר בפרק ג' באיגרת אל הרומים הוא לא שאנו מוצדקים באמונה, אלא שאנו מוצדקים באמונה במשיח: לא שאנו מוצדקים בחסד אלא שאנו מוצדקים בחסדי המשיח. המשיח הוא לב ליבו של המסר, יותר מהחסד ומהאמונה.

לאחר שהציג את החטא והאבדון בו שרויה האנושות בפרקים א' וב' באיגרת אל הרומים, השליח אוזר אומץ להכריז שעתה המצב הזה השתנה לגמרי, "הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ", "בִּגְלַל צִיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶחָד" (רומים ג:24; ה:19).

הטענה שהישועה הזו מתקבלת באמונה ולא במעשים נוכחת בקטע ובתקופתו של לותר - כשלכל הפחות באירופה היה ברור לכל שהעניין הוא אמונה במשיח וחסד המשיח - היה הכרחי להדגיש אותה. אך לאמת הזו חשיבות משנית ולא עיקרית. טעינו בכך שרידדנו את מה שהשליח ראה כעניין בעל חשיבות רחבה וקוסמית לידי סוגיה תיאולוגית פנים-נוצרית. כיום, אנו נקראים לגלות מחדש את לב ליבו של המסר של פאולוס ולהכריז אותו יחדיו.

בתיאורי קרבות מימי הביניים, תמיד ישנה נקודה בה, לאחר שהביסו את הקשתים, את חיל הפרשים ואת שאר הצבא, הקרב מתמקד במלך. זוהי הנקודה בה ההקרב מוכרע. גם עבורנו הקרב סובב את המלך. דמותו של ישוע המשיח היא מה שמונח על כף המאזניים. מנקודת המבט של הבישור, עלינו לחזור לתקופת השליחים. ישנו דמיון בין זמננו לזמנם: הם עמדו בפנים עולם טרום-נוצרי ועתה במערב אנו עומדים לרוב בפני עולם בתר-נוצרי.

כשפאולוס השליח רוצה לסכם את המסר הנוצרי בהצהרה אחת, הוא לא אומר "אנו מכריזים לכם את עיקר האמונה הזה או ההוא". הוא אומר, "אֲנַחְנוּ מַכְרִיזִים מָשִׁיחַ צָלוּב" (קורינתים א' א:23) ו"אָנוּ מַכְרִיזִים ... עַל הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ כְּאָדוֹן" (קורינתים ב' ד:5). עתה זהו ה"articulusstantis et cadentis Ecclesiae", העניין שבעטיו הכנסייה קמה ונופלת.

הכוונה היא לא להתעלם מכל הדברים החדשים והמקובלים שהרפורמציה הפרוטסטנטית הביאה לעולם – בין אם בתחום התיאולוגיה או הרוחניות – בייחוד כשמדובר בחשיבותו של דבר האלוהים. הכוונה היא לאפשר לכנסייה כולה להרוויח מההישגים החיוביים הללו בכך שהיא תשתחרר מכמה הפרזות והקשחת עמדות שנבעו מהאווירה הקשה ששררה באותה התקופה, מהתערבות פוליטית ומפולמוסים שבאו לאחר מכן.

צעד חשוב בכיוון הזה היא ההצהרה המשותפת על תורת ההצדקה שנחתמה ב31 באוקטובר 1999, בין הכנסייה הקתולית והפדרציה הלותרנית העולמית. [4] בסיכומה נאמר:

"תורת ההצדקה שמובאת בהצהרה הזו מדגימה שקיימת תמימות דעים בנוגע לאמיתות הבסיסיות של תורת ההצדקה בין הלותרנים לקתולים. לאור תמימות הדעים הזו, ההבדלים הנותרים בענייני שפה, הגות תיאולוגית והדגשים השונים בה, כפי שאלו מתוארים בפסקאות 18 עד 39, מתקבלים על הדעת. על כן ההסברים הלותרנים והקתולים להצדקה פתוחים זה לזה בשוני שלהם ולא הורסים את תמימות הדעים בנוגע לאמיתות הבסיסיות".[5]

נכחתי בפרסות ההסכם בבזיליקת פטרוס הקדוש, במהלך תפילת ערבית חגיגית בראשות יוחנן פאולוס השני והארכיבישוף של אופסלה, ברטיל וורקסטרום. הערה אחת של האפיפיור במהלך הדרשה שלו הכתה אותי בתדהמה. אם אני זוכר נכון, הוא אמר משהו בסגנון הזה: הגיעה הזמן להפסיק את העיסוק בתורת ההצדקה באמונה כמוקד למלחמות ופולמוסים בקרב תיאולוגים ולחפש דרך לעזור לכל הנטבלים לחוות את האמת הזו בצורה אישית ומשחררת. מאותו היום, בכל פעם בה הזדמנות שכזו נקרתה לפני בדרשותיי, לא פסקתי מלסייע לאחים ולאחיות שלנו לחוות זו.

על הכנסייה כולה להכריז על ההצדקה באמצעות אמונה בישוע ולעשות כן בלהט גדול מאי פעם. לעשות כן לא בניגוד ל"מעשים טובים" – עניין שנפתר זה מכבר – אלא בניגוד לטענה של העולם המחולן שהוא יכול להושיע את עצמו באמצעות המדע והטכנולוגיה או באמצעות שיטות רוחניות מעשה ידי אדם. אני משוכנע שאם לותר או קלווין או כל אחד מהרפורמטורים האחרים היה חי היום, זו הייתה הדרך בה הוא היה מכריז את ההצדקה שניתנת בחופשיות דרך האמונה! בספר שנוי במחלוקת אחד נכתב,

"החברות המודרניות בנויות על מדע. הם חייבות לו את עושרן, את כוחן ואת הביטחון בכך שמחר עושר וכוח גדולים יותר יהיה שלנו אם נרצה בכך ... [אף על פי כן], חמושות בכל אותו הכוח ונהנות מכל אותו העושר שהן חבות למדע, חברותינו עדיין מנסות לחיות על פי מערכות ערכים שהמדע עצמו עקר משורש ואף ללמד את המערכות הללו".[6]

מערכות הערכים העקורות משורש הן כמובן מערכות דתיות. ז'אן-פול סרטר הגיע לאותה מסקנה מנקודת מבט פילוסופית. הוא שם בפי אחת מדמויותיו את המילים הבאות: "היה זה ... אני שהאשים את עצמי היום, אני היחיד שיכול למחול לעצמי. אני, האדם. אם אלוהים קיים, האדם הוא לא כלום". [7] לאתגר שכזה על הנצרות היום להגיב בדוקטרינה שאומרת -"הָאָדָם אֵינוֹ נִצְדָּק בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, אֶלָּא בֶּאֱמוּנַת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (גלטים ב:16).

מעבר לנוסחות

אני משוכנע שהשימוש בנוסחות מאט את הדיאלוג האקומני עם הכנסיות הפרוטסטנטיות ומכביד עליו. תנו לי להסביר: ניסוחים דוקטרינריים ודוגמטיים – שהיו תחילה פירות של תהליכים חיוניים ושיקפו את הדרך הארוכה שמנסחיה עברו ואת האמת שהושגה בעמל רב – נוטים להתקבע עם חלוף הזמן ולהפוך לסיסמות, תוויות שמצביעות על שייכות.האמונה כבר לא נגמרת בדבר עצמו, אלא בניסוחו, ההפך מהדרך בה תומס אקווינס הקדוש חושב שעל הדברים להיות. [8]

הפורמליזם החל כבר בעת העתיקה, עם תום תהליך היצירה הפורה שהביא לניסוחן של הדוגמות הגדולות. [9] רק לאחרונה, לדוגמה, הובן שהפילוגים בלב המזרח הנוצרי, בין הכנסיות הכלקדוניות ומה שמכונה הכנסיות המונופיסיטיות או הנסטוריאניות, מקורן בהבדלי ניסוחים ובמשמעויות השונות שהוענקו למילים ousiaוhypostasis,  בצורה שאינה נוגעת למהות הדוקטרינה עצמה. לאחר שהעניין הובהר, ניתן היה להשיב את האחדות עם הכנסיות המזרחיות ובקרבן.

המכשול הזה נוכח ביותר ביחס לכנסיות של הרפורמציה. אמונה בניגוד למעשים וכתובים בניגוד למסורת הובנו כניגודים של ממש. תחילה, הדבר היה מוצדק בחלקו, אך נהיה מטעה כשחזרו עליו במשך 500 שנים כאילו דבר לא השתנה.

הבה נבחן, לדוגמה, את הניגוד בין אמונה למעשים. הדבר הגיוני אם ב"מעשים טובים" הכוונה היא בעיקר לשטרי מחילה, מסעות צליינות, צומות, נרות וכן הלאה (כפי שלמרבה הצער הדבר אכן היה בזמנו של לותר).אולם, הניגוד נעשה מטעה אם ב"מעשים טובים" אנו מתכוונים למעשי אהבה וגמילות חסדים. בבשורות ישוע הזהיר אותנו שבלעדיהם לא נוכל להיכנס למלכות השמים ושהוא יאמר לנו "סוּרוּמִמֶּנִּי" (מתי ז:23). האדם לא מוצדק במעשים טובים, אך הוא לא נושע בלעדיהם. כל הקתולים והפרוטסטנטים מאמינים כך וזה מה שמועצת טרנטו אמרה.

את אותם הדברים יש לומר על הניגוד בין הכתובים למסורת. העניין עולה ברגע שדנים בהתגלות, כאילו לפרוטסטנטים יש רק את הכתובים ולקתולים כתובים ומסורת. למען האמת, אין כנסייה ללא מסורת משל עצמה. מה מסביר את קיומם של זרמים רבים כל כך בנצרות הפרוטסטנטית אם לא דרכים שונות לפרש את הכתובים? ומהו תוכנה האמתי של המסורת הנוצרית אם לא הכתובים כפי שהם נקראים בכנסייה ועל ידי הכנסייה?

אפילו האמרה הלותרנית "simuliustus et peccator", "בה בעת צדיק וחוטא", איננה מחסום רציני להשגת האחדות. ההגדרה של הכנסייה כ"פרוצה תמה" (castameretrix) וכ"קדושה וזקוקה להיטהרות" (ראה Lumen Gentium, 8) היא חלק מהמסורת הקתולית מימי האבות. [10] האם מה שנאמר על הכנסייה, גוף המשיח, בכללותולא חל גם בצורה כלשהי על אביריו? הדרך בה הקדושה והחטא דרים באדם בכפיפה אחת נתונה לפרשנויות שונות ומשלימות. בנספח להצהרה המשותפת על תורת ההצדקה ישנו הסבר לאמרה "simuliustus et peccator" שלא סוטה מהאמונה הקתולית. נאמר בו שההצדקה מביאה להתחדשות אמתית בחיי הנטבל – גם אם הצדקה הזו לעולם לא נעשית רכושו של האדם, שעליו הוא יכול לבסס את מערכת היחסים שלו עם אלוהים, והוא נותר תלוי בפעולת רוח הקודש.

בשנת 1974 הייתה ידיעה שהדהימה ושעשעה את העולם כולו. חייל יפני שנשלח לאי בפיליפינים במהלך מלחמת העולם השנייה כדי להסתנן לשורות האויב ולאסוף מודיעין, חיי במשך שלושים שנה במסווה בג'ונגל – אכל שורשים, פירות וציד מזדמן. הוא היה משוכנע שהמלחמה נמצאת בעיצומה ושהוא עדיין ממלא את המשימה שהוטלה עליו. כשמצאו אותו, היה קשה לשכנע אותו שהמלחמה נגמרה ושהוא יכול לחזור הביתה. אני מאמין שמשהו דומה קרה בקרב הנוצרים. ישנם נוצרים משני צדי המתרס שצריכים להשתכנע שהמלחמה נגמרה. מלחמות הדת בין הקתולים לפרוטסטנטים נגמרו ויש לנו דברים טובים הרבה יותר לעשות מאשר להילחם אחד בשני! העולם שכח, או שפשוט מעולם לא ידע, את מושיעו, את אור העולם, הדרך, האמת והחיים – אז איך אנחנו יכולים לבזבז זמן בוויכוחים ביננו לבין עצמנו?

 אחדות באהבה

אולם, סיבה מעשית זו איננה מספיקה כדי להביא לאחדות בין הנוצרים. לא מספיק להיות מאוחדים בענייני בישור וגמילות חסדים. זוהי הדרך שהתנועה האקומנית ניסתה בתחילתה, אך מהר מאד הובן שהיא לא מספקת. אם על אחדות התלמידים לשקף את האחדות בין האב לבן, עליה להיות מעל הכול אחדות של אהבה, מכיוון שזוהי האחדות שמושלת בשילוש. שלוש הישויות האלוהיות מאוחדות בעצם הווייתן, לא מכיוון שהן פועלות יחדיו בכל מה שהן עושות "כלפי חוץ". הכתובים מפצירים – "נְדַבֵּר אֶת הָאֱמֶת בְּאַהֲבָה" [veritatemfacientes in caritate] (אל האפסים ד:15) –ואוגוסטינוס הקדוש מאשר ש"אין נכנסים לאמת אלא באהבה" [non intratur in veritatem nisi per caritatem]. [11]

מה שיוצא דופן בדרך הזו לאחדות שמבוססת על אהבה היא שאחדות זו פתוחה ומזומנה לנו. איננו יכולים "לעגל פינות" בענייני אמונה, מכיוון שישנם הבדלים אמתיים שיש לפתור בסבלנות ובנסיבות המתאימות. עם זאת, אנו יכולים להתקדם בנחישות ובאהבה ולהיות מאוחדים בזה הרגע ממש. האות האמתי והבטוח לביאת רוח הקודש, כפי שכותב אוגוסטינוס הקדוש, איננו דיבור בלשונות, אלא אהבת האחדות: "אתם יכולים להיות בטוחים שיש בכם את רוח הקודש כשאתם מסכימים לדבוק באחדות באהבת אמת". [12]

הבה ניזכר במזמור ההלל לאהבה של פאולוס הקדוש. כל שורה בו מקבלת משמעות חדשה ורלוונטית אם מייחסים אותה לאהבה בין חברי הכנסיות הנוצריות השונות, למערכות היחסים האקומניות שלנו:

"הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה;

הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת ...

הָאַהֲבָה... לֹא תִּדְרֹשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ [או את טובת הכנסייה שלה בלבד].

לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֹׁב רָעָה [אלא תזכור את הרעות שחוללה לאחרים].

הָאַהֲבָה לֹא תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ [היא לא שמחה בקשייהן של כנסיות אחרות, אלא שמחה בהצלחותיהן הרוחניות].

הִיא תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל" (הש' קורינתים א' יג:7-4).

נאמר ש"האהבה לא מורכבת מלהביט זה בזה, אלא מלהביט החוצה יחדיו באותו הכיוון". [13] גם בקרב הנוצרים, לאהוב זה את זה משמע להביט יחדיו באותו הכיוון, אל עבר המשיח. "הֵןהוּאשְׁלוֹמֵנוּ" (אפסים ב:14). אם אנו נפנה אל המשיח ונצעד יחדיו לעברו, אנו הנוצרים נתקרב אחד לשני עד שנהפוך למה שהוא התפלל עבורו: נהיה אחד עמו ועם האב (הש' יוחנן יז:9). הדבר יכול לקרות ממש כפי שחישורי הגלגל משתלבים אלו באלו. החישורים מתחילים רחוקים אחד מהשני, אך אט-אט הם מתקרבים למרכז וזה לזה עד שהם נוגעים באותה הנקודה. לפעמים זה קורה, כפי שזה קרה באותו היום בשטוקהולם.

אנחנו מתכוננים לציין את הפסחא. על הצלב ישוע "הָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה ... דַּרְכּוֹ יֵשׁ לָכֶם וְלָנוּגִּישָׁה בְּרוּחַ אַחַת אֶל הָאָב" (אפסים ד:14, 18). הבה לא ניכשל לעשות זאת, למען ליבו של ישוע ועבור טובת העולם כולו.

אב קדוש, אבות נכבדים, אחים ואחיות, אני מאחל לכם שבוע קדוש מבורך וחג פסחא שמח!

 

הערות השוליים לקוחות מהגרסה האנגלית:

 

[1] See Hans-Georg Gadamer, Truth and Method (New York: Continuum International, 2006).

[2] Unitatisredintegratio, n. 1. All papal quotes are from the Vatican website.

[3] RanieroCantalamessa, Due polmoni, un unicorespiro: Oriente e Occidente di fronteaigrandimisteridellafede [Two Lungs, One Breath: East and West Before the Great Mysteries of Faith] (Rome: LibreriaEditriceVaticana, 2015).

[4] Joint Declaration on the Doctrine of Justification. This document can be found online on the Vatican website through its title.

[5] Ibid., n. 40.

[6] Jacques Monod, Chance and Necessity: An Essay on the Natural Philosophy of Modern Biology, trans. AustrynWainhouse (New York: Knopf, 1971), pp. 170-171.

[7] See Jean-Paul Sartre, The Devil and the Good Lord, X, 4, trans. Kitty Black in “The Devil and the Good Lord” and Two Other Plays (New York: Random House, 1960), p. 141.

[8] See Thomas Aquinas, Summa teologica, II-IIae, q. 1, a. 2, ad 2: “The faith of the believer does not terminate in a proposition but in a thing.”

[9] See G. L. Prestige, God in Patristic Thought (Eugene, OR: Wipf and Stock, 2008), especially Chapter 13, “The Triumph of Formalism,” pp. 265-281.

[10] See Hans Urs von Balthasar, “Castameretrix,” inExplorations in Theology, Vol II: Spouse of the Word, trans. John Saward (San Francisco: Ignatius Press, 1991), pp. 193-288.

[11] Augustine, The Answer to Faustus a Manichean, 32, 18, trans. Edmund Hill, Part 1, vol. 20, The Works of Saint Augustine, ed. John E. Rotelle (Hyde Park, NY: New City Press, 2007), p. 420.

[12] See Augustine, “Sermon 269,” 4, in Sermons (230-272B) on Liturgical Seasons, trans. Edmund Hill, The Works of Saint Augustine, Part 3, vol. 7, ed. John E. Rotelle (Hyde Park, NY: New City Press, 1994), p. 283.

[13] Antoine de Saint-Exupéry, Wind, Sand and Stars [Terre des hommes], trans. Lewis Galantière (1939; New York: Harcourt, 1967), p. 215.

21/03/2016 05:48